1. המשחק הראשון של מכבי תל אביב בשנת 2022 התרחש ב-3 בינואר. אז, היא הגיעה לסמי עופר למשחק חוץ מול מכבי חיפה - כשעל גבה, הרקורד לפיו היא לא מפסידה למכבי חיפה כבר חמש שנים. הערב הזה זכור בתור הלילה של "הנה המהפך" - הרגע שבו, בסימבוליות מוחלטת, דין דוד קיבל את הבישול מעומר אצילי ושבר את המחסום המנטלי. מכבי חיפה ניצחה את מכבי תל אביב בליגה, והתחושה היא שמשהו השתחרר. שאותו "קוף על הגב" ירד - ומכבי חיפה תוכל עכשיו להתפרע.
וכמה סמלי הוא שב-31 לדצמבר, 2022, קיימה מכבי ת"א את המשחק האחרון שלה - וגם בו היא לא ניצחה. כי זו השנה שבה הפערים בין מכבי חיפה למכבי ת"א רק גדלו. בעוד מכבי חיפה רצה על אותו גרעין - עם אותו מאמן ופחות או יותר אותו סגל, מכבי ת"א התהפכה - החליפה מאמן, שינתה סגל שחקנים ו-DNA. בבת אחת חזרו הגלאקטיקוס, מאיביץ' ועד ערן זהבי, מתוך כוונה לא מוסתרת להתחרות ב"מפלצת" שמתפתחת בצד השני. לנסות ולצמצם את הפער ממכבי חיפה.
אבל מכבי חיפה רק התעצמה. במהלך השנה הזו היא גם זכתה באליפות, גם הגיעה לגמר הגביע (והפסידה בפנדלים, כהרגלה בקודש), וגם חזרה לשלב הבתים של ליגת האלופות בפעם השלישית. מכבי ת"א סיימה את העונה שעברה ללא תואר, העונה לא הצליחה להגיע לשלב בתים אירופי, וסאגת ולדימיר איביץ' - שמאיימת לייצר מצב שבו התל אביבים מביאים מאמן שלישי תוך קצת יותר משנה - סוגרת את הפער בין הקבוצות. כי עכשיו היא, בכל מצב, תצטרך להתחיל שוב מההתחלה.
ואפשר תמיד לתלות את זה באינדיבידואלים - להגיד שעומר אצילי או ברק בכר הם ההבדל. וזה סיפור טוב לספר לעצמך, אבל האמת היא שמכבי תל אביב כמערכת וכארגון קצת הלכה לאיבוד בשנה הזאת. וזה משתקף היטב בהתנהלות מול ולדימיר איביץ' - למכבי ת"א יש את הכלים ביד להגיד למאמן שלה "לא". שבאמצע עונה, תוך כדי מאבק אליפות, אי אפשר לשחרר את המאמן שלך - גם אם הוא מאוד רוצה הרפתקה אחרת. בסוף העונה, אפשר יהיה לעשות מה שרוצים ולהגיע להסכמות. עכשיו - זה הרס של כל מה שמכבי ת"א בנתה בעמל רב, ועם הרבה כסף.
ואם ולדימיר איביץ' בסופו של דבר יילך, זה יגיד הרבה עליו (ועל מה שהוא, לדעתי, אובדן דרך שלו באופן אישי). אבל זה יגיד הרבה גם על המועדון שבו הוא עובד, כזה שהכיר בכך שהוא תחנת מעבר ותו לא. נדמה לי כשמיץ' גולדהאר קנה את מכבי ת"א, לפני 12 וחצי שנים, הוא ראה בחזונו משהו אחר - הישגי יותר, רעב יותר, כזה שמחפש להיות הכי גדול. ואם יש משהו מהווינריות המכביסטית הזאת בגוף הנוכחי, תופע נא מיד.
2. ואם בעולם הגדול סגרו וסיכמו את 2022, באצטדיון טדי דווקא קיבלנו חזרה מבורכת אחורה. מה שראינו בצהרי יום שבת בטדי לא הזכיר את 2022, אלא את 1992 - וזה רק במובן הטוב של המילה. כמו בימים היפים של המועדון בשנות התשעים, בית"ר עלתה לדשא בשעת צהריים מוקדמת, עם קהל גדוש וסוער ביציעים (והרבה ילדים), ובעיקר שיחקה כדורגל "כמו פעם". כמו בשיר שאוהדי בית"ר אוהבים לשיר, היא החזירה לקהל את הטעם.
כמי שרואה ועוקב אחרי בית"ר שנים, אולי דווקא את כל הבלגן שהיא עברה - היא היתה צריכה כדי לחזור למקורות. בית"ר התחברה לשורשים שלה - ובעיקר לשכונתיות המבורכת - והציגה חבורת שחקנים קצת בלגניסטים, אבל מפוצצים בכישרון. שועה, ניקולסקו, אספרייה - קו אחד מחבר ביניהם. הם לא בדיוק הכשרונות הנקיים והאלגנטיים - לכל אחד מהם בהחלט יש את ה"סיבוב" שלו. אבל כשכל השחקנים האלה מתחברים ובאים לידי ביטוי, זו החגיגה הכי יפה שיש.
ואפשר לשפוט את בית"ר בכלים רציונליים - להסתכל על הקבוצה הזו ולתהות מה תקרת הזכוכית שלה, לחפש את החיזוק בעמדת השוער או המגן הימני. אבל אפשר גם ליהנות מהדבר הזה שבית"ר מציעה - את בית"ר ירושלים האמיתית, החשופה, זו שלא מנסה להתחפש למשהו אחר. שמשחקת "כדורגל של בית"ר". התקפי עד כדי שיגעון, עם קהל שדוחף את השחקנים עוד ועוד באופן חסר פרופורציה. קבוצה שמסוגלת לכבוש מול כל קבוצה, ולקבל שער מכל קבוצה. איך בית"ר משחקת כמו פעם, הם שרים ביציעים. ואתמול, בטדי, הם קיבלו פלאשבק נעים לימים עברו.
3. אז איך מסכמים את 2022 בכדורגל הישראלי? בעיניי, לפחות, יש בה סימן אחד מרכזי - זה היום שבו תחת הכסות של ליגת על כביכול אחת, יש בעצם שתי ליגות שמופרדות בקו ברור. ליגת "שלוש הקבוצות" וכל היתר. שלושה מועדונים חזקים, עשירים, עם עומק פסיכי ובלתי נגמר - וכל יתר הקבוצות נשאבות אחורה, ומצויות בביצה משל עצמן. ליגה אחת שבה נאבקים על הקצפת, וליגה אחרת שבה ממקום רביעי עד מקום 14 - כולן פחות או יותר שוות.
ואפשר לראות את זה, אפילו ברמה הסטטיסטית - אחוזי ההצלחה של מכבי חיפה? 86% (לפני המשחק מול ב"ש). מכבי ת"א? 75%. הפועל ב"ש? 77%. הפועל ירושלים, שבמקום הרביעי, כבר צונחת ל-54%. זה פער תהומי. הפרשי השערים של שלוש הגדולות נעים בין פלוס 20 לפלוס 21. להפועל ירושלים יש פלוס שבע בהפרש השערים, והיא הקבוצה היחידה מבין "ליגת כל היתר" שמחזיקה בהפרש שערים חיובי. ברדה, בכר ואיביץ' לא זעו ממקומם. בשאר הליגה, 7 מתוך 11 הקבוצות החליפו מאמן, ואנחנו רק במחזור ה-16.
במילים אחרות - יש כאן, בפירוש, שתי ליגות נפרדות. היררכיה ברורה. וזה לא מצב חדש - בערך כל הליגות בעולם בנויות על קבוצות עילית שנאבקות על הפסגה, וכל היתר שמחפשות להיאבק על הפירורים. אבל הקונטרסט במקרה של ישראל הוא חד למדי; אפילו משחק כמו מכבי תל אביב לעירוני קריית שמונה, כזה שלכאורה נגמר ב-1:1 (כי כדורגל בסוף הוא משחק מקרי) העיד על הפערים - 11:31 בבעיטות לשער. 1:11 בבעיטות למסגרת. ברוב המקרים, הפערים הפסיכיים האלה ינוצלו.
ואפילו באירוע כמו הבחירות לראשות ההתאחדות לכדורגל, אלה שבהן משה (שינו) זוארץ, המועמד של הקבוצות הגדולות (יענקל'ה שחר תמך בזוארץ באופן ישיר, מורן מאירי ממכבי תל אביב נמצא ברשימה שלו) ניצח - אפשר לראות את התהליך שבו הגדולות פותחות מרחק מכל היתר. אפילו מועדונים שפעם היתה להם יומרה לקחת חלק ב"קאסטה" הזאת: מכבי נתניה, הפועל ת"א, בית"ר ירושלים, עירוני קריית שמונה - כאלה שבעולם הישן עוד זכו באליפויות וגביעים, היום נראות רחוקות מזה שנות אור. אחרי הכסף, גם הכוח עובר לידיים של קבוצה קטנה מאוד של מועדונים - שהולכת לשלוט בכיפה גם בעשור הקרוב.
זו המגמה, והיא ברורה כשמש. עכשיו נשאר לראות מה יעשו איתה: היוזמה של הקבוצות הגדולות לצמצם את הליגה, מהלך שישרת אותם באופן ישיר, נמצאת על השולחן. אבל אם יש בכדורגל הישראלי מישהו שכן מחפש איזון, או לפחות את האשליה של תחרותיות חופשית, עליו להתנגד למהלך מכל וכל. הליגה הישראלית היא טובה בגלל שיש בה טעמים שונים, בגלל שהיא לא מרוכזת בגבול הדק שבין שחר, גולדהאר וברקת. הטריו הזה מספיק חזק, ומי שמנהל את הכדורגל צריך לדאוג שהוא לא היחידי, ושכל הזמן תהיה תחרות מאוזנת שתאפשר כניסת כוחות חדשים פנימה. אחרת, הליגה פשוט תתנוון.
המנצח: טרזיי תומא. על ירדן שועה כולם גמרו את ההלל, על יון ניקולסקו כולם מדברים - אבל שימו לב לקשר הזה של בית"ר. כשהוא הגיע לארץ, לא מעט אנשים חשבו שהירושלמים קנו חתול בשק - שעוד זר שבא והולך הגיע לכאן. אבל אז, הוא התחיל לאט לאט לגדול לתפקיד. אתמול, הוא כבש שער שלישי בשלושה משחקים - אבל מעבר לשערים, הוא מוסיף דינמיות וגיבוי לשלישייה הקדמית הקטלנית של הירושלמים. תומא הוא עוד אבן בקבוצה ססגונית וסוערת בטדי, אתמול הוא שוב ניצח - ושווה יהיה לשים אליו לב גם בעתיד.
המפסיד: קובי רפואה. מאז שהמאמן הגיע לדוחא, יש לו נקודה אחת מתשע - ואם הפסד למכבי חיפה הוא מתקבל על הדעת, איבוד נקודות מול הפועל ת"א והפועל חיפה - בטח בבית, מתקבל הרבה פחות. בני סכנין לאט לאט מתחילה לאבד גובה; מאז הניצחון שלה בטדי על הפועל ירושלים עברו כמעט ארבעה חודשים (אם נשים לרגע בצד את הניצחון על הפועל קלנסוואה מליגה ב' במסגרת סיבוב ח'). המועדון הגיב למשבר, בדרך שבה הוא יודע להגיב למשברים - ונפטר מחיים סילבס בפגרת המונדיאל. האם יכול להיות שהבעיה היתה לאו דווקא מאמן?
השם החם: אור רויזמן. למפעל של בית"ר ת"א/בת ים יצא שם קצת רע בשנים האחרונות; בטח אחרי שהקבוצה ממש ירדה ליגה בסוף העונה שעברה, והברית עם מכבי ת"א הלכה לאיבוד. אבל הנה תוצר אחד שלה שנותן בראש - אור רויזמן הוא בוגר מחלקת הנוער של מכבי ת"א, שעבר דרך "קבוצת הבת" - ומתחיל לנפק מספרים בליגת העל. אתמול בטדי הוא כבש את השער השלישי שלו העונה, דקות ספורות לאחר שנכנס כמחליף; בדיוק כפי שעשה במחזור הקודם נגד מ.ס. אשדוד. עוד הוכחה שיש מספיק שחקנים שמשוועים להזדמנות, ואם המועדונים יצליחו לאזור עוז ולתת להם את הצ'אנס - יש מי שמחכה להבקיע את השערים שלו, ולעזור להם להצליח.
המספר החם: 9. צמד הבישולים של ירדן שועה במדי בית"ר ירושלים מול סקציה נס ציונה העלה אותו ל-9 העונה, ב-16 משחקים בלבד. לשם השוואה, לעומר אצילי - מלך הבישולים של הליגה בעונה שעברה - היו 10 בלבד. כל העונה. ואנחנו רק במחצית שלה. וכשמחברים לזה את ניקולסקו, שהפך זמנית למלך השערים, יוצא שבית"ר ירושלים - קבוצת אמצע טבלה - מספקת את הכובש והמבשל המצטיין של הליגה עד עכשיו. משהו שם ברמה ההתקפית הולך מצוין; עכשיו נשאר רק לתקן את החלקים שרואים פחות בסטטיסטיקה, ויותר בטור שערי החובה.
אל תשכחו את: מודי בר-און ז"ל. 2022 היתה השנה שבה נפרדתי מהמגדלור שליווה אותי. ובכל יום, בכל פינה שאני הולך, אני מבין כמה הוא עדיין קיים ונוכח הרבה יותר מהמון אנשים שעוד נושמים. נראה שדווקא בתקופה שבה החושך משתלט מסביב, משהו באור הפנימי של מודי היה מאוד עוזר. ואני מנצל את הבמה הקטנה הזו כדי לשלוח לו תודה קטנה. ולקוות שמשהו מהאור הזה יחזור אלינו עכשיו.
