הדיון על תפקידם של ספורטאים בחברה המודרנית, עלה לדיון לא מעט בשנים האחרונות. "תשתקו ותכדררו" סביב מחאת שחקני ה-NBA נגד הגזענות בזמנו, הפך למושג שמבטא כל מי שחושב שספורטאים צריכים "לשבת בשקט", לשחק, ולא להתערב בעניינים חברתיים ופוליטיים.
אך נראה שהימים האלו מאחורינו. ספורטאים, בטח בענפי הכדור המובילים ובוודאי בעידן הרשתות שחושף אותם באופן ישיר למיליוני אנשים בכל רגע, הם מובילי דעה לכל דבר ועניין. הם יכולים להצית מחאות, לתמוך במטרות חשובות ולשלוח מסרים מרגיעים אם צריך. ספורטאים, ויש מי שלא אוהב את זה, הם כבר מזמן לא רק ספורטאים.
הדוגמא הבולטת ביותר בחודשים האחרונים היא איראן, ואם בארצות הברית או בישראל (עוד נגיע אלינו בהמשך), ספורטאי יכול להתבטא בכל נושא מתוך עמדה פריבילגית וללא סכנה אמיתית, במדינה המוסלמית הקיצונית, כל התנגדות למשטר היא סכנת חיים אמיתית, פשוטו כמשמעו.
ההפגנות האחרונות באיראן, שפרצו בספטמבר 2022 בעקבות מותה של מהסה אמיני במהלך מעצר משטרתי, הן המקיפות ביותר שזכורות במדינה נגד המשטר, ונראות כמסוכנות ביותר לעתידו. אבל לא רק תושבי איראן, שאולי להם אין באמת מה להפסיד, משתתפים במחאה נגד השלטון.
עלי דאי, מכירים? אוהדי הכדורגל משנות ה-90 בוודאי זוכרים את גדול שחקני איראן בכל הזמנים, שזכור מימיו בבונדסליגה. אוהדי הכדורגל היותר צעירים, זוכרים אותו ככדורגלן שכבש הכי הרבה שערים בינלאומיים, עד שכריסטיאנו רונאלדו עבר אותו. אבל בחודשים האחרונים, עלי דאי מתגלה גם כאיש אמיץ במיוחד.
דאי, היום איש עסקים, כבר נכנס בעבר לעימות עם המנהיג העליון עלי חמינאי, כאשר החל מחאה נגד התנגדות המשטר לחיסוני קורונה. הוא גם היה השם הבולט ביותר שמיהר לתמוך בהפגנות, ולמעשה "סימן" את עצמו מול השלטון. הוא תמך בפומבי במחאה, ובמהרה שילם את המחיר.
מספר עסקים של הכדורגלן נסגרו באופן מיידי, ובהמשך התגובה של המשטר הסלימה, כאשר אשתו ובתו הורדו מהמטוס שהיה בדרכו לדובאי, ואסרו עליהן לעזוב את המדינה. "אולי הם ניסו לעצור טרוריסטית", אבל דאי, ספק באירוניה, ספק בייאוש.
דאי הוא השם הגדול ביותר ש"נלחם במשטר" מבין הכדורגלנים, אבל הוא לא זה שמשלם את המחיר הגדול ביותר. אמיר נאסר עזדני, כדורגלן מקומי בן 26, נידון למוות בתלייה, ושחקנים נוספים נשפטו לשנות מאסר ארוכות.
הסיפור של הספורטאים האיראניים ושל כל מתנגדי המשטר במדינה, הוא סיפור של אומץ, של אמונה במטרה. במקרה של עלי דאי, הוא גם סיפור של יציאה מאזור הנוחות, של הקרבה עצומה, של סיכון אמיתי וממשי למען מטרה גדולה ממנו.
ובואו נתייחס רגע לישראל. אם אתם יכולים לדמיין כדורגלן ישראלי ש"מסכן" את מעמדו כשהוא רואה עוול חברתי מולו? הכדורגלנים שלנו כבר הראו מעורבות פוליטית בעבר, בעיקר אחרי אירועיים בטחוניים, אבל זה לא באמת חכמה. זה קונצנזוס. האם יש בישראלי תואם עלי דאי, שירים קול זעקה לאור חלק מהדברים שאנחנו שומעים בחודשים האחרונים?
האם יש כדורגלן בנמצא שיזדעק נגד אמירות נגד החברה הלהט"בית שאנחנו שומעים השכם והערב, מגורמים קיצוניים שמצאו את דרכם לממשלה? האם יש ספורטאי ישראלי שיידע להשתמש בכוח שלו על מנת להרגיע את הרוחות, כאשר יש מי שמדבר על מרי אזרחי מחד ומעצר באזיקים מנגד של רמטכ"ל לשעבר? לצערנו, יהיו לנו כנראה לא מעט הזדמנויות לבחון את השאלה הזאת בחודשים הקרובים, אולי אפילו בשנים הקרובות.
