הדקות המעטות שחלפו בין הגול העצמי האומלל לשער הנצחון הדרמטי עברו על הלדר לופס כמו 100 שנים של בדידות. מיד אחרי תאונת העבודה, הפורטוגלי נראה כמי שחרב עליו עולמו. הדם אזל מפניו. חיוור היה הלילה. המחשבות הלמו בראשו. מה יספר בבית? איך יקום מחר בבוקר? מי יחלץ אותו מהברוך?
הוא אחד הזרים הכי איכותיים ואמוציונליים שנחתו בטרנריה. מגן שמאלי קלאסי, אגרסיבי, טכני, תומך בהתקפה ומבקיע שערים מחונן. נגד חדרה במחזור הקודם הוא כבש בסגנון רוברטו קרלוס. סכנין נכנעה לכדור חופשי ששוגר מכף רגלו השמאלית, ואמש הגיע תורו של סלובו לאכול ממנו קש.
כשהכול היה מוכן למונולוגים של כאב בעקבות הנגיחה המושלמת לשערו הוא, נכנסנו לשלב הכפרות. בזמן שברדה סימן לפטריק קלימלה לגשת לנקודה הלבנה, לופס כבר השתלט על הסיטואציה. הפולני זז הצידה, אולי אפילו נשם לרווחה שהתיק הזה נחטף ממנו. הוא היה קר כמו קרח, איטי בתגובותיו והספיק להחמיץ מול שער ריק לפני שאגאתה כריסטי השלימה את כתיבת המותחן. ביציעים הביעו חשש כבד לגורלה של העונה כולה, כשלופס השלים את הכנותיו. את פעימות ליבו אפשר היה לשמוע עד צומת תל שוקת. 11 מטרים הפרידו בינו לבין התהילה או ההשמדה העצמית. צל״ש או טר״ש. עוד נשיפה חמה בעורף של ברק בכר או תקיעת סיכה בבלון האליפות האדום. עיר שלמה עצרה את נשימתה. בנגב ובאצבע הגליל, בסטלה מאריס ובריינה עצמו את העיניים. חצי מדינה קיוותה שיחמיץ, בארץ הנגב התפללו שיכניס. אתם כבר יודעים איך זה נגמר.
ערב כזה מטורף לא זכור לנו כבר הרבה מאוד זמן. לקבל שלושה פנדלים, להחטיא אחד, ולהישאר בחיים - זה עוד לא קרה פה. בבת אחת השתנה היחס של אדומי הדרום לאלוהי ה-VAR. משנאה יוקדת על פסילת הגול של…לופס נגד מכבי תל אביב עברנו לחיבה עמוקה עם הכנה לאהבת אמת. הלו באר שבעים, מעכשיו ועד העונג הבא אל תתלוננו על קיפוח. ההגינות מחייבת.
מה שכן, לבעלי קוצבי הלב והמגבלות הקרדילוגיות מותר לבוא בטרוניות לברדות. משחקים כאלה לא תורמים להארכת תוחלת החיים. אתה מוביל 0:1 (מפנדל של חמד), ובמקום לנצל את הפנדל השני (שחמד העיף לשחקים) ועוד חמישה מצבים בטוחים, אתה יורה לעצמך בין האצבעות של הרגליים, פוצע את הבוהן ואיכשהו יורד מהמשטח בצליעה קלה.
הניצחון על ק״ש מצמיד את ב״ש לעורק הראשי של יענקל’ה, אבל מי שזקוקה לעירוי דחוף היא המדורגת שנייה. חצי קבוצה פצועה, הספסל התפנה כמעט לחלוטין מיושביו, והלוואי שהייתה שמיכה קצרה. והלוואי גם, יגידו לכם בשער הדרומי, שאיתמר שבירו היה נשאר בבית. כבר עונה שנייה שהחלוץ המעולה הזה מבזבז את התחמושת בצפון, במקום לכוון אש מדויקת לעבר יעדים אסטרטגיים בשירותה של קבוצה גדולה ההולמת את כישוריו.
