1. מכבי חיפה. כדורגל הוא, בסופו של דבר, מאוד כאוטי. התוצאות הן משהו שקשה לנו לצפות מראש, בספורט בכלל ובכדורגל (המשחק המקרי ביותר בעולם) על אחת כמה וכמה. ולפעמים, כדי לעשות לנו סדר, אנחנו נעזרים בנראטיבים. בסיפורים שמסתמכים על תקדימי עבר, גם אם הם לא תמיד הכי קולעים להווה. קחו למשל את הסיפור ושמו "קבוצה ישראלית לא מצליחה הן לשחק בליגת האלופות והן לקחת אליפות". על הנייר, סיפור נכון - אף קבוצה אכן לא הצליחה להשיג הישג שכזה, מבין החמש שהיו עד היום בשלב הבתים (פעמיים מכבי חיפה, פעמיים מכבי ת"א ופעם אחת הפועל ת"א).
אבל הסיפור הזה הוא נכון רק חלקית - בסופו של דבר, את מאבק האליפות של חמש הקבוצות האלה, במקרים רבים, הכריע גול אחד בדקה ה-90, דברים מקריים לחלוטין שבקלות היו יכולים להתהפך. מקריות, כבר אמרנו?
המשבר שמכבי חיפה נקלעה עכשיו ברגעים אלה הוא ברור - ב-180 הדקות האחרונות, אחת הקבוצות הכי התקפיות ומהנות בתולדות המועדון פשוט לא מסוגלת להבקיע. מול מכבי תל אביב זה נגמר בתבוסה של 3:0, מול מכבי בני ריינה (שקצת יותר חלשה ממנה) זה נגמר רק ב-0:0. נקודה משש, הפסד כואב מול יריבה למאבק האליפות - והגחלים מתחילות ללחוש. הקהל שורק בוז, אפילו מראה ניצני מחאה (כאילו הקבוצה הזאת היא לא הצלחה מטורפת), הכל מסתדר לנו לפני הנראטיב. הנה מגיעה הקריסה.
אבל כמו שאמרנו, הנראטיבים האלה לא תמיד נכונים. כי מכבי חיפה, בסופו של דבר, היא קבוצה שמצאה את עצמה באמצע העונה נאלצת לבנות עצמה מחדש: נטע לביא הלך, וגם כמה שחקנים "הצטרפו". דניאל סונדגרן חזר מפציעה, דולב חזיזה חזר מפציעה, פייר קורנו עוד יחזור. החומר האנושי שהרכיב את ההרכב הפותח של ברק בכר קיבל חיזוק מהסגל שכבר יש לו. וכמו כל חיזוק, גם זה דורש התאמה ותקופת הסתגלות. מעבר מקבוצה היררכית אחת לקבוצה היררכית אחרת. זה לוקח זמן.
דבר אחד, מכבי חיפה כן תצטרך לתקן באופן מיידי - את הוואקום שנוצר בקישור האחורי שלה. גם כשאבו פאני יחזור מההרחקה. נטע לביא היה שחקן חשוב מאוד במערך של בכר - והמבחן של גל אלברמן יהיה במציאת המחליף. גוני נאור הוא שחקן ליגה טוב מאוד, אפילו שחקן סגל לגיטימי במכבי חיפה, אבל לא ברמה הזאת. אביאל זרגרי, שהגיע מבית"ר ירושלים, הוא במקרה הטוב השקעה ארוכת טווח - ובמקרה הפחות טוב, אירוע פילנטרופי של יענקל'ה שחר להצלת בית"ר ירושלים (לא שיש בזה משהו רע), ופחות שחקן שיוכל כאן ועכשיו לספק תוצאות.
אלברמן, כאמור, כבר התמודד עם עזיבה לא צפויה אחת - זו של בוגדן פלאניץ'. היא הביאה למכבי חיפה את סק ובטובינסיקה, עד שחסרונו של פלאניץ' כמעט ולא הורגש. עכשיו, הוא יצטרך לעשות את אותו הדבר בקישור. למצוא את החתיכה האחרונה בפאזל, שתאפשר לה לרוץ מכאן ועד סוף העונה.
2. מכבי תל אביב. גם היא היתה צריכה להתמודד עם עזיבה של כוכב לחו"ל - זה היה אוסקר גלוך. והאמת היא שלפחות מעל פני השטח, גלוך תמיד נתפס בתור "פרוספקט", משהו שמכבי תל אביב עושה כדי לקדם את עצמה תדמיתית ושיווקית. "השחקן שמכבי תל אביב בונה כדי למכור". אבל כמו ששרה פעם ג'וני מיטשל, אתה לא יודע מה יש לך - עד שאתה מאבד אותו (באנגלית, תסמכו עליי, זה נשמע הרבה יותר טוב).
וגם מכבי ת"א נקלעה למעין ואקום כזה בקישור ההתקפי. פארפה גויאגון הוא שחקן מוכשר, אבל ספק אם יש לו את סט הכישורים של טאלנט חד פעמי כמו גלוך. והמעבר בין "יש גלוך" ל"אין גלוך" - קיצוני כמעט כמו ההבדלים בין המשחק מול מכבי חיפה למשחק מול הפועל ת"א. כשגלוך על הדשא מול מכבי חיפה, היו לה 23 ניסיונות לשער ו-9 ניסיונות למסגרת. בלעדיו בדרבי? 2 ניסיונות לשער, 0 למסגרת. זה לא פער, זה בולען.
וזה לא מקרי - הסכנה שגלוך מהווה לכל הגנה, היא לא רק במה שהוא עושה, אלא בעצם קיומו. הנוכחות של אוסקר מושכת אליו שחקני הגנה (מכיוון שכל נגיעה שלו בכדור היא מסוכנת), ובכך מאפשרת לשחקנים האחרים - גויאגון, קניקובסקי, זהבי, יובאנוביץ' - להיות יותר חופשיים ולבוא לידי ביטוי. אבל גלוך הלך עכשיו - לטובת הרפתקה חדשה, והמשימה של קראנקה תהיה לנסות ולמצוא את הדרך היותר מאוזנת להחזיר את ההתקפה של מכבי ת"א לסדר שלה.
ולא, זה לא ש"התלות בגלוך מביכה". אבל היעדרותו של גלוך נראתה בולט לעין. בעיקר בדרבי התל אביבי.
3. אלכסנדר בולייביץ' לא האמין שזה קורה לו. בדקה ה-72 הוא לבש את החולצה מספר 15 ונכנס לשחק, ורק שתי דקות אחר כך - הוא כבר עמד להיות אגדה אדומה.
התסריט הזה כבר רץ לו בראש, ברגע שכדור העור הזה הגיע אליו, לגמרי משום מקום. כמו בפרסומת של "נייקי" לפני שנים, הוא כבר ראה במעוף הכדור איך בלומפילד מתפוצץ משמחה, את הדיוקן שלו מרחף מעל כותרות העיתונים, את הרגע הזה שבו בולייביץ' עצמו שובר את הקרח, את 8.5 השנים ללא ניצחון אדום בדרבי. את הכותרת באתרים כמו זה שאתם קוראים עכשיו - "בול באמצע", או "בול אדום".
את החולצות שלו נחטפות בחנויות האוהדים. 15 ועוד 15 ועוד 15, יושבים בשערים 4-5. איך בפעם הבאה שמישהו ינצח דרבי, יגידו שהוא "עשה בולייביץ'". את המקום שלו בפנתיאון הזרים הגדולים של הפועל, את הפודקאסטים והשירים בשמו שירחפו גם עשרים שנה אחרי שיפרוש. איך משחקן אלמוני, הוא הפך לשם שמאות אלפי אנשים יכירו בעל פה וישננו. איך הוא מצא את המקום בנצח.
אבל כמה רחוקה הדרך אל הנצח. כמו כדור אחד תועה. כזה שנבלם בקורה, ואז נבלם בשוער, ואז נבלם במגן שעל קו השער. זה הפער שבין ה"יש" ל"אין". בין כוכב חד פעמי שישירו לו שירים, לבין עוד זר שהיה בהפועל תל אביב וניסה לשווא לשבור את הבלתי נשבר. את הרצף הארור הזה, מבחינתם.
הפער הזה - בין הכדור שזה נכנס לבין זה שלא, הוא גם הפער של הפועל תל אביב בסוף הדרבי. מצד אחד, היא נתנה הופעה אדירה במונחים שלה. קבוצת כדורגל שסוף סוף קיבלה לעצמה אופי מגובש, כזה שמסוגל לעצור (אולי אף לשתק) את אחת ההתקפות הטובות בארץ. ועוד מכבי. ועוד בדרבי. אבל באותה מידה היא יכולה היתה לצאת מאוכזבת - בבחינתם "אם לא עכשיו, אימתי". אם הפעם זה לא קרה, מתי זה שוב יקרה?
אבל עם כל הכבוד לפנטזיות על החזרת היוקרה העירונית (אולי בשנה הבאה, עם בעלות אחרת) - המשחק אמש היה אקס-טריטוריה מבחינת הפועל. משהו שהיא לא אמורה לעשות, וכמעט קרה. כמו מסע של קבוצת חובבים אנגלית בגביע. זה בונוס יפהפה, זה זיכרון מרהיב, אבל המבחן שלה יהיה במקומות אחרים - בשבוע הבא יש לה את מכבי בני ריינה בחוץ. זה ניצחון הרבה יותר דחוף, עבורה, מהדרבי. עם כל הכבוד לשירים ביציע.
המנצח: מנחם קורצקי. המאמן החבוט הזה, זה שמוזכר באותה השורה עם אותו "לופ מאמנים בלתי נגמר", עבר עוד שנה מורכבת בקריירה. הוא עזב את הפועל חדרה בסוף העונה שעברה, לטובת ההרפתקה בקריית שמונה אצל שרצקי. עכשיו הוא חזר, וזה כאילו הוא מעולם לא עזב. בתוך המציאות שבה אנחנו נוטים לחשוב שסדר המאמנים הוא אקראי, ייתכן שבכל זאת יש משהו קבוע - קורצקי וחדרה צריכים להיות ביחד. הוא מתאים לה, והיא לו. שניהם מסמלים את ההתמקדות בצנוע, את הכדורגל הפחות מרהיב ונוצץ, אבל כזה שיודע להביא תוצאות. קבוצה ששורדת ומאמן ששורד. איך מישהו בכלל חשב להפריד בין השניים?
המפסיד: שניר לוי. בדרך כלל אני לא אוהב לכתוב כאן על שופטים, בעיקר כי אני חושב שהעיסוק בהם מוגזם, ולעתים רבות הוא מפלטו של מי שלא רוצה שנתעסק במשחק עצמו. אבל לוי, שופט צעיר שהשיפוט בהחלט זורם לעורקיו (בן לשופט מכובד מאוד), סיפק דוגמא נדירה להתנהלות לא נכונה בדרבי.
אני לא נכנס למערכת השיקולים שגרמה לו להחליט כך או אחרת (לא הייתי שופט אף פעם), אלא בעיקר לרצון בהחלטה מהירה - הנחרצות שבה הלך לשני פנדלים; אחד מפוקפק ומעורר מחלוקת, השני פשוט לא היה ולא נברא. דווקא במשחקים גדולים ונפיצים מהסוג של הדרבי, שבקלות יכולים להתלקח (ולא רק מהאבוקות שנזרקות לדשא), מתבקש ששופטים ייקחו צעד אחד אחורה. קצת זהירות לא היתה מזיקה כאן, גם אם ה-VAR בסוף הצליח להציל אותך מעצמך.
השם החם: סמי בוראר(ד). אף אחד לא יודע בדיוק אם הוא בלגי או מרוקאי, אם יש לו ר' או ד' בסוף, אבל כולם ידעו כבר שהוא "פלופ". הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו מסמנים זרים, איכשהו מצליחה להתפוצץ שוב ושוב, ועדיין להישאר אותה קלות בלתי נסבלת. בוראר(ד) כבש צמד מול בית"ר ירושלים, אחת הקבוצות החזקות ב"ליגת ישראל השנייה", והוכיח שאולי ההספדים עליו היו קצת מוקדמים. ושאולי גם לזרים אחרים שמשחקים עכשיו ופחות מצליחים, אפשר לתת קצת יותר אורך נשימה. מי יודע, אולי גם בוראר(ד) יהיה שחקן מפואר(ד).
המספר החזק: 20. לדן איינבינדר ודוד קלטינס יש ביוגרפיה דומה - שניהם גדלו בבית"ר ירושלים, שניהם גם ירושלמים לשעבר. איינבינדר מנווה אילן, קלטינס ממבשרת. שניהם היו אמורים להיות בכירי בניה של בית"ר, אבל בסוף גמרו דווקא ביריבה השנואה שלה, הפועל תל אביב.
ושניהם הצליחו להציג אתמול נתונים הגנתיים מרשימים מול יריב קשה במיוחד - 10 חילוצי כדור היו לכל אחד מהם. במקביל, איינבינדר איבד שלושה כדורים וקלטינס רק אחד. תוסיפו לזה את המאבקים המוצלחים (8 מ-10 במקרה של איינבינדר, 6 מ-9 במקרה של קלטינס), ותקבלו שני שחקנים שהיו הלב ההגנתי של הפועל, במשחק שבו היא היתה זקוקה להגנה. וזה אולי אחד ההסברים למספר הבולט ביותר שיצא מהדרבי - 0 בעיטות למסגרת של מכבי תל אביב.
אל תשכחו את: מכבי נתניה. זוכרים את הדיבור על נראטיבים? כי נראה שמהר מאוד התרגלנו לנראטיב לפיו מכבי נתניה של העונה היא כישלון. "הבלון של בני לם התפוצץ". ובכן, לאט לכם - מכבי נתניה, אחרי הניצחון אמש, לא הפסידה כבר שישה משחקים. ההגנה קצת יותר התייצבה, רכש מעניין וצעיר הגיע, והזכיר לכולנו שלפעמים, חלק מהחיים של קבוצה ומועדון כדורגל הם גם נפילות וכשלונות. החוכמה היא לדעת איך לצאת מהן. ונתניה ידעה לצאת מזה בסטייל. עד המשבר הבא, כמובן.
