רוב שחקני הכדורגל בעולם לא משאירים אחריהם חותם. כמו שבאו - הלכו, על המשקל השיר "מונסון" של ברי סחרוף. בודדים מצליחים לצאת מהשגרה ולספק רגע שייכנס אל הנצח, בודדים עוד יותר יצליחו להיות משמעותיים - אייקונים בהיסטוריה של קבוצת כדורגל. אבל רק יחידי סגולה יצליחו לעשות זאת בשתי קבוצות שונות, קל וחומר - בשתי קבוצות יריבות ששונאות אחת את השנייה.
הדוגמא הקלאסית מהשנים האחרונות היא, כמובן, ערן זהבי - מי שהביא להפועל תל אביב את גדול הישגיה במילניום הנוכחי, הדאבל של 2010, ואז חצה את הקווים כדי להפוך (כמעט) לסמל האולטימטיבי דווקא של מכבי תל אביב.
אבל עד זהבי, כנראה שהמקרה הקלאסי ביותר היה זה של יוסי אבוקסיס: מי שהיום נחשב למאמן מחונן, הפך בתעתוע של ההיסטוריה משחקן שגדל ביפו וחלם לכבוש שערים בבלומפילד, לגיבור של בית"ר וללב של אחת הקבוצות הגדולות בתולדות המועדון. ואז הוא חזר להפועל, במהלך שהותיר אחריו לא מעט לבבות שבורים - וגם לא מעט שנאה.
עכשיו, רגע לפני שהסיפור של אבוקסיס ובית"ר מקבל תפנית נוספת - ודווקא הוא, מכולם, יקבל את ההזדמנות להציל את הירושלמים מירידת ליגה ראשונה מאז שנת 1990, הגיע הזמן לספר אותו במלואו. איך איש אחד הצליח, בו זמנית, להיות צהוב בוהק ואדום לוהט, אהוב ושנוא בשני הצדדים, הלב של בית"ר - והאייקון של הפועל.
קצת היסטוריה
בניגוד למה שאפשר היה לחשוב בשנות התשעים, אבוקסיס - כאמור - גדל בהפועל ת"א. הוא נולד בבת ים, מעוז קלאסי של הקבוצה באדום, והחל לשחק בקבוצות הילדים של הפועל. בעונת 1987/1988, שבה זכתה הקבוצה באליפות, הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצת הבוגרים, וחתם לחמש שנים בהפועל. למרות הפיתולים והירידה לארצית שהגיעה מהר מאוד, אבוקסיס היה כוח מרכזי בקבוצה שחזרה לליגה הלאומית תוך שנה אחת בלבד, והוא אפילו כבש במשחק העלייה הזכור נגד מכבי רמת עמידר. אבל אחרי שתם החוזה, אבוקסיס לא מצא את מקומו בהפועל - ולקח את מקל הנדודים.
הוא עבר בבני יהודה, גם בצפרירים חולון, עד שבקיץ 1995 מחליט המאמן אלי כהן ("השריף") להביא אותו לבית"ר ירושלים. בית"ר היתה אחרי כמה שנים חלשות; בעונת 94/95 היא היתה קרובה לרדת ליגה, אבל בקיץ הזה האיש והשפם החל לבנות את הקבוצה הגדולה הבאה: סטפן שאלוי ואישטוואן פישונט הגיעו מהונגריה (גם לאסלו צה היה שם), דוד אמסלם הוחתם, ואבוקסיס הגיע כדי להנהיג את הקישור.
המשימה הוכתרה בהצלחה: את עונת 1995/96 בית"ר סיימה במקום הרביעי, אחרי שכל העונה היתה צמודה למכבי ת"א ומכבי חיפה, ובשנה לאחר מכן, אי אפשר היה לעצור אותה: איציק זוהר נחת, ויחד עם אלי אוחנה בעונת שיא, האליפות חזרה לירושלים.
אבל הפריצה האמיתית של אבוקסיס הגיעה רק בעונת 1997/98. השריף עזב, כשבמקומו חזר דרור קשטן לקווים. קשטן כבר העניק לאבוקסיס תפקיד יותר משמעותי מקודמו, והציב אותו - למעשה, כמנהל המשחק של בית"ר. צחוק הגורל הוא שדווקא בעונה הזו, מי שהתמודדה עם הירושלמים בקרב ישיר על התואר - היתה דווקא קבוצת נעוריו, הפועל תל אביב.
האדומים של אלי כהן והצהובים של דרור קשטן נאבקו כל העונה, שהוכרעה (לדעת רבים) בטעם מפוקפק - עם "משחק השרוכים", שבו הפועל בית שאן לכאורה "סייעה" לבית"ר לנצח ולזכות באליפות. אבוקסיס, אגב, כבש באותו משחק - והפך למושא השנאה של האדומים, ולאחד מסמלי המשחק שלטענתם, גזל מהם אליפות.
במקביל, בטדי אבוקסיס הפך לגיבור. הקהל חיבק אותו, והוא אפילו התבטא בראיון לאחד העיתונים על רצונו "להפוך ליורש של אוחנה". לא פחות. הוא שימש מנהיג בחוליית הקישור שלוש עונות נוספות, כשב-99/2000 הוא כבר כמעט עובר לשורות מכבי תל אביב - החוזה נחתם - אבל לחץ מאסיבי של אוהדי בית"ר גרם ליו"ר, משה דדש, לשלם פיצויים לבעלי מכבי, לוני הרציקוביץ', ואבוקסיס נשאר בירושלים. עד רגע השבר.
מאהוב - לשנוא
קיץ 2001 היה כאוטי בבית"ר ירושלים, אפילו במונחים שלה. גד זאבי, שהגיע ברעש גדול עונה אחת קודם, קיבל רגליים קרות אחרי עונה מזעזעת - ובחר לעזוב. הקבוצה נכנסה להקפאת הליכים, וגם כוכביה התפזרו לכל עבר. אבל עם כל הכבוד לעזיבה של ג'ובאני רוסו או אלון מזרחי, המעבר הקשה לעיכול מכולם - היה דווקא של אבוקסיס. למרות שהוא בכלל בא מהפועל, הבחירה של מספר 8 בקבוצה באדום כתחנה הבאה שלו ייצרה לא מעט הדים. אבוקסיס שלבש את סרט הקפטן של בית"ר, יעבור במכה להיות שחקן המפתח של היריבה הגדולה והשנואה.
משם, אבוקסיס "נשרף". כשהוא חזר בפעם הראשונה עם הפועל ת"א לטדי (וניצח איתה 2:3), הוא התקבל בשריקות בוז צורמות ואפילו בשטרות של כסף עם התמונה שלו. שירי גנאי קשים הופצו עליו, ואפילו על רעייתו שמרית. וכמובן שגילויי אלימות שכאלו אף פעם לא רצויים, אבל מדובר היה, באמת, בשבר שקשה לתפוס. מישהו שכל אוהד בית"ר שגדל בגיל הרלוונטי ראה בתור האיש שלו על המגרש - מי שהוביל את הקבוצה להישגים הכי גדולים שלה, ובבת אחת עובר לשחק אצל הנגאטיב הגמור. בהפועל תל אביב. למרות שעברו יותר מעשרים שנה מאז המעבר, את השירים הללו אבוקסיס סופג עד עצם היום הזה. לפעמים, גם כשהוא בכלל לא נמצא באצטדיון.
בהפועל, אבוקסיס זכה בעוד שני גביעים וגם היה שותף למסע המופלא של האדומים בגביע אופ"א ב-2002, שוב עם דרור קשטן על הקווים. אחר כך, הוא גם עבר לצוות המקצועי, כששימש כעוזרו של אלי גוטמן בהפועל - כולל באותה עונת דאבל בלתי נשכחת של 2010. כל זכר להיסטוריה שלו עם בית"ר, שהיתה מפוארת למדי, נמחק.
משנוא - לאהוב?
וכמה אכזרי, או משעשע, כותב את עצמו עולם הכדורגל. בצעד שרק סאטיריקן מושלם היה יכול לכתוב, דווקא יוסי אבוקסיס - שנוא נפשם של אוהדי בית"ר, האיש ששבר את הלב לכל מי שיושב היום ביציעים - הוא זה שמפריד בין בית"ר לבין הרגע הכואב ביותר שלה, אולי אי פעם. דווקא אבוקסיס, שחגג על בית"ר כל כך הרבה פעמים כשחקן ומאמן, וספג לא מעט שריקות בוז וקללות בחזרה, יצטרך לרכז את המאמץ - כדי לחזור להיות בית"רי. לבנות מחדש את הגשר שהוא שרף, אי שם לפני עשרים שנה.
ואיכשהו, שני הצדדים מאוד צריכים להצליח במשימה הזאת - אבוקסיס מגיע אחרי שמעמדו כמאמן נפגע משמעותית, אחרי הירידה עם בני יהודה בעונה שעברה וחוסר ההצלחה המובהק בתחילת העונה הנוכחית. ירידת ליגה נוספת עלולה לרסק את מי שנחשב, עד לפני כמה שנים, לאחד מבכירים המאמנים בכדורגל הישראלי. על בית"ר אין יותר מדי מה לומר; שם יודעים היטב, שמצב שבו הקבוצה תידרדר לליגה הלאומית, עלול להוות סכנה גדולה יותר מאשר עוד עונה עם סקציה נס ציונה והפועל עכו.
המשימה המקצועית של אבוקסיס תהיה מורכבת. עד כה, הרקורד שלו בניסיונות להציל קבוצות מירידה לא היה מוצלח במיוחד - פעמיים הוא ניסה לשרוד עם בני יהודה, ופעמיים כשל. אבל מי יודע? אולי דווקא המועדון עם התסריטאים הכי הזויים בעולם הכדורגל, יכתוב סיפור שבו יוסי אבוקסיס, שהיה יריב והפך לגיבור ואז חזר להיות יריב, ייזכר שוב - כגיבור של בית"ר ירושלים.
"החיים, לדבריך, עשו אותי קשה
בתוך זרועותיך מצאתי מחסה
פתחת לי ת'דלת ביקשת שאפסיק לנדוד
ולעולם לא אעזוב אותך, עוד..."
(שלום חנוך)
