ראשית, הקדמה: אני לא שונא את הדרבי, אני כן שונא להפסיד בדרבי, מאוד, אבל אוהב את הכל עד המשחק. סובל מאוד במהלכו ואם הפסדתי, אז לוקח לי כמה ימים להתאושש, אבל אם ניצחנו ויש לי זכרון עמום מהימים האלה, אז אני מרחף על ענן במשך תקופה ארוכה חודשים ולכן אני אוהב את המוסד הזה.
זה המשחק הגדול בישראל. ניצחון בדרבי שווה הרבה, כמו תואר, מיני תואר, אבל עוד אפשרות לזכות ברגעי אושר. אני אוהד 35 שנה, זכיתי במספר אליפויות וגביעים נאה, אבל הדרבי סיפק לי עשרות רגעים נפלאים גדולים פי כמה מתארים.
בעונה שזכיתי כאוהד לחגוג תואר, זה נהדר אבל אם הודחתי בשלב מוקדם או סתם העברתי עונה במרכז הטבלה, אין את תחושת ההחמצה, אם ניצחתי בדרבי. הדרבי הוא משחק בינארי, אם אני מנצח זה כמו תואר, מיני תואר, אבל אם אני מפסיד, אוי ואבוי.
אז הנה חמשת שחקני מכבי ת"א שגרמו לי לפחד, לבכות, להרגיש רע ולחשוב שכל ההקדמה הזו מיותרת כי דרבי זה נורא ואיום כשהשחקנים האלה באים מולך.
במקום החמישי – שייע גלזר
מי? שייע? הרי בכלל לא ראיתי אותו משחק. נכון, לא ראיתי, אבל הוא גדול הכוכבים בדרבי התל אביבי, שחקן שזכה במאסת תארים, אחד מדור ענקים שמזכיר תמיד שבדרבי יש עבר ויש עתיד, יש גלגל, והוא תמיד מסתובב. לדרבי יש ערך כמשחק ענק בגלל דור המייסדים, שבנו את ההוויה, שבנו את ההיסטוריה, לכן אני תמיד זוכר ויודע שגם כשהולך טוב וגם כשהולך רע, היריבה העירונית היא מועדון גדול, שיש לו גיבורי על משלו והם באו לאוהדים כמוני בסיוטים עוד לפני שנולדתי ויבואו גם בעתיד.
במקום הרביעי – שורה אובארוב.
החוויה האישית שלי כילד של שנות השמונים היא שמכבי היא מועדון הרבה פחות הישגי, הרי גדלתי בשנות ה-80 על הפועל הגדולה ומכבי לא זכתה באליפויות לאורך כל העשור הזה ומבחינתי היא בכלל הייתה סיוט בגלל הכדורסל. ואז הגיעו שנות ה-90, כבר הייתי מתבגר כשזה קרה וזה קרה בדור תקשורתי אחר לגמרי, כזה שלא היה מלווה בהרבה מידע, ופתאום הגיע ותסלחו לי על השפה, הדבר הזה, מפלצת של ממש, פיסית יוצאת דופן, יכולת שלא הכרתי, פתאום יש למכבי שוער שאי אפשר להכניע, וזה עוד בא עם חבורה קשוחה של שחקנים לידו. חיש מהר זה הפך לעשור נוראי לא פחות מהנוכחי ואובארוב הוא הסמל שלו מבחינתי.
במקום השלישי – דור פרץ.
דור פרץ נמצא פה בגלל הסיוטים הטריים ובזכות 2 תכונות קשוחות שלו: הראשונה היא השערים שהבקיע במפגשים האחרונים, כאלו שיש המהדרים אותם כמכביסטים, שערים של נחישות וכל זה. אני פחות התרשמתי מבעיטה לגופו של שוער, אבל העובדה שפרץ הצליח פעם אחר פעם לשבור את התקווה בגול נחישות שכזה, העלתה אותו בדירוג. פרץ זה גם השחקן שידע לשכב אחרי התיקול של אייזן, תיקול שלא נכנס לטופ 100 תיקולים בתולדות הדרבי, אבל בחסות ה-VAR הפך לתיקול שייזכר לשנים. הסיבה השנייה היא שדור פרץ הוא בעיני התוצר האיכותי ביותר שהצליחה לייצר מחלקת הנוער בעידן גולדהאר. הרעיון שמכבי היא לא רק מועדון עשיר אלא כזה שיודע לייצר שחקני על, קשוחים, חזקים, נחושים וטובים גם בהגנה וגם בהתקפה. פחד אלוהים. בקיצור, מקווה שיישאר שם עם הגונדולות.
במקום השני – ערן זהבי
הבחירה הטריוויאלית והטרייה. אוהב שהפך לאויב, שחקן שלא הפסיד בדרבי בחייו, אבל שיחק ב-2 הצדדים. שחקן שיש לו חוש מיוחד לסיפורים, כזה שלא רק מבקיע, גם מבקיע עם סיפור, עם סטייל ובכל דרך אפשרית, אבל זהבי פה בגלל שבתקופת זהבי שנאתי לחלוטין את הדרבי. הוא הפך לאלים מדי, הוא יצא מהוויה של מפגש מועדונים עם היסטוריה ונכנס כמו אצל זהבי לתוך הסיפור האישי.
זה כבר לא הפועל נגד מכבי, זה סגירת החשבון של זהבי עם הפועל: לא העריכו, כן העריכו, שיחק 2 משחקים כמגן, לא התייחסו מספיק יפה בנערים או לא נתנו מספיק כסף אחרי רמת השרון. זהבי הוא שחקן שחורג מגבולות המגרש, היכולת שלו לקחת את כל הפוקוס, היכולת שלו לשבור לא רק ספורטיבית את היריבה אלא בכל המובנים, הפועל שהייתה עולה למשחקים מול זהבי הייתה נותנת לו להיכנס לה לראש כל פעם מחדש, הקהל שהיה יורד מהפסים, הכל ביחד היה הופך את זהבי והמשחקים מולו לסיוט.
במקום הראשון – אבי נמני
נמני במקום הראשון בגלל הזמן והתקופה ששיחק נגדנו. הוא ניצח אותי בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, בדירה הראשונה אחרי ההורים, בדירה השנייה, השלישית והרביעית.
הוא כמו פס קול של סיוט, כזה שמנצח בגלל שהוא (זה משהו שקצת הלך לאיבוד בזכרון ההיסטורי של נמני) שחקן עם יכולת אישית אדירה. אני בכלל לא מתעסק במה הפך להיות 'נמני' המותג, נמני המאמן, נמני הסוכן, אפילו נמני השחקן, נמני של הדרבים היה מביא יכולת אישית, לזרוק ימינה ושמאלה שחקנים ולהבקיע בהרבה מאוד דרכים. דווקא העובדה שלא השתלט על טבלת מלך שערי הדרבי היא קצת מוזרה, אבל לנמני היה כוח הרתעה אדיר, שמרו עליו והוא בישל או משך פוקוס או אלוהים יודע. שחקן סיוט.
