״אילו הייתי יכול הייתי עוזב את קייב ומגיע עם המשפחה שלי לישראל. לצערי לא הספקנו להתארגן בזמן כדי לצאת מהמדינה, וכרגע אנחנו בסכנה גדולה. יורים עלינו פצצות וטילים, המצב קשה מאוד. לא יודעים מה יקרה בעוד שעה״. ויקטור מורוז, ששיחק בשנות ה-90 בהפועל באר שבע ומכבי תל-אביב, חי בפחד בלתי פוסק מאז החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה. הלחץ גבר בימים האחרונים, לנוכח התקדמותו של הצבא הרוסי לעבר קייב. הרוסים מבצעים ריכוך ארטילרי, והדי הפיצוצים נשמעים היטב במרחב המוגן של מורוז ובני משפחתו.
בימים האחרונים עובר עליו גיהינום. ביתו הממוקם כעשרים וחמישה קילומטרים מקייב הוסב למקלט. יחד איתו ומשפחתו הגרעינית (אישתו ושני ילדיהם - הגדול בן 14, הקטנה בת שנתיים) מסתתרים במרתף הבית עוד שתי משפחות. מורוז בן ה-54 הצטייד מבעוד מועד במזון ומים לכמה ימים, אבל אם הלחימה לא תיפסק בקרוב, רק אלוהים יודע איך הסיפור הזה יסתיים מבחינתו.
בשנים היפות שלו, מורוז כיכב בבירת הנגב. קשר התקפי, עם בעיטה אדירה בשתי הרגליים. מרגלו השמאלית, הקטלנית, שוגרו טילים והפגיעות היו מדויקות - 20 שערים בשתי עונות (1995-1993) בשירותה של באר שבע, ועוד שני שערים במדי מכבי, שאיתה זכה בדאבל בעונת 96׳-95׳. עד היום הוא נחשב לאחד הזרים האיכותיים שנחתו בישראל.
מורוז המוכר בכינויו ״ויטיה״ חזר בשלהי המילניום הקודם לאוקריאנה והשתלב מחדש בדינמו קייב, שבה גדל וצמח. לאחר פרישתו עבר לתחום האימון, ועד שהתותחים התחילו לרעום אימן באקדמיה של מועדון הפאר האוקראיני.
יש לו הרבה חברים בישראל, בעיקר מעולם הכדורגל. בעשורים האחרונים ביקר כאן כמה פעמים, והתארח אצל רן פסח, מיושבי הראש המיתולוגיים של הפועל ב״ש, שהיה הראשון לזהות את כישוריו של המפציץ האוקראיני. העברית שלו שוטפת, טובה בהרבה מזו של רוב הזרים שבאו הנה בעקבותיו.
״ישראל היא כמו מדינה שלי, אני אוהב את באר שבע ואת האוהדים שלה״, אמר מורוז בקול סדוק מהתרגשות, כאשר שוחחנו בתחילת השבוע, וצירף בקשה: ״תמסרו בשמי דרישת שלום לחברים שלי בישראל - פסח, סתיו אלימלך, ואלכס פרישמן. עם שורה אובארוב אני בקשר מצוין. הוא רוסי, אני אוקראיני, ושנינו חברים קרובים, כמו אחים״.
והייתה לו עוד בקשה לסיום: ״אם מישהו בישראל יכול לעזור לעם שלנו, זה הזמן. תרופות, בגדים, שמיכות, מזון ומים מינרליים, הכול חסר פה כרגע. אף אחד לא האמין שפוטין יעשה איתנו מלחמה, והוא לא האמין שהצבא האוקראיני ייתן כזה פייט. אולי הוא חשב שזה יהיה טיול כמו בחצי האי קרים, והפתיעו אותו. עכשיו כולם סובלים. כמעט שני מיליון ברחו מפה, ואלה שנשארו מסכנים. אין חשמל, משעות אחר הצהריים ועד הבוקר אנחנו בחושך. כל היום יושבים בבית, מתי שיש סירנה, יורדים למרתף - זה הבונקר שלנו. כולנו מתפללים שהזוועה הזאת תיגמר ושנחזור לנהל חיים נורמאליים״.
