(צילום: מאיר אזולאי)
מפציץ זקן, אבל לפניך: שלום אביטן כבר בן 70 והוא עדיין מלך השערים של הפועל באר שבע בכל הזמנים. "100 גולים היו לי בגיל 17", יגיד לאלה שמציבים את רף הכיבושים שלו "רק" על 106. "בלי להתאמץ עברתי את ה-150. עוד לא נולד חלוץ כמוני".
אביטן נולד ב-9 בינואר 1951 במחנה מעבר במארסיי, לישראל עלה עם הוריו בגיל 6 ואת מהלכיו הראשונים, עם ובלי כדור, עשה במעברת משק עזר. שכנתו במעברה הבאר שבעית הייתה רינה מצליח, ואת הצלחתו הספורטיבית הוא זוקף לזכות אביה: "גרנו אוהל ליד אוהל, ובהמשך צריף ליד צריף. אלי מצליח, אבא של רינה, היה האיש שגיבש את ילדי המעברה לקבוצת כדורגל. הוא קנה לנו כדור לבן עם פיה שחורה, והחדיר בנו את האהבה למשחק. בזכותו הפכתי לכדורגלן".
בדרכו המיוחדת גמל אביטן טובה לאיש שגילה אותו: "הכדור היחיד במעברה נשאר אצלי אחרי האימונים, ובשעות הערב התאמנתי בבעיטות 'וולה' על הקיר המשותף שלנו ושל משפחת מצליח. בעיטה אחת הייתה פצצה, והעיפה את הרדיו פטיפון שאבא של רינה הביא לה במתנה. המכשיר עף מתוך הצריף והתפרק לרסיסים. בהזדמנות הראשונה אבקש סליחה מרינה".
זה הקטן גדול נהיה ומאז הספיק לשגע אינספור הגנות, להסתכסך עם כל העולם, לחורר רשתות, לזכות בשתי אליפויות ולתפוס כותרות. בזכות אמירותיו השנונות דבק בו התואר "קסיוס קליי של הכדורגל הישראלי", ובקיצור - "הגדול מכולם".
כשהפה החליף את הרגליים צורף לנבחרת מספרי הסיפורים. סיפור הממחיש את חוויית החיים לצידו של אביטן סיפק סמי אנקב, חלוץ בעל חוש התמצאות ברחבה שהלך לאיבוד ברגע שעבר מבית"ר באר שבע לאחות הבכירה שמעבר לכביש. בפרק מתוך הספר "מדברים על המגרש" סיפר סמי: "הגעתי למועדון. שלום ראה אותי, ובלי להסתכל עליי אמר לאפסנאי, 'אוהדים לא מתלבשים פה. תוציא אותו מפה ואל תיתן לו נעלי אדידס'. מיד הבנתי מי מחלק את הפקודות בקבוצה".
אגדה אורבנית מספרת שבספר-הטלפונים של פעם היה אפשר לאתר אותו בשם "ומי נתן". אחרי פרישתו היה מגיע לאצטדיון העירוני, יושב בין צ'רלי מהבריכה ובן-מוחה מהקייטרינג, עוקב אחר השחקנים הזרים ומתרפק על הימים שבהם הזר היחיד בישראל היה הנרי קיסינג'ר. געגועיו לקיסינג'ר פגו מזמן, אבל פיו ממשיך לעבוד שעות נוספות. "בתקופתי הגיעו 18 אלף צופים למשחק ו-5,000 לאימון. חיילים דפקו נפקדות ובעלים ברחו מהבית כדי לראות אותי", אמר בערב שאלות ותשובות בקולנוע אמפי.
איזה שחקן מזכיר לך את שלום אביטן, שאלו אותו מיליון פעם, והוא השיב במלוא הצניעות: "עוד לא נולד אחד כזה. באירופה דווקא היו כמה חלוצים ברמה שלי, כמו דאבור סוקר ויארי ליטמנן. גם סטיב מקמנמן היה בכיוון הנכון. הוא כמעט הגיע לרמה שלי".
בשנים 1975-1973 שינה אביטן אווירה ועלה לירושלים. הייתה לו שוחה במגרש ימק"א, צמודה לבור-הביטחון, וברגעי האמת זינק מתוכה כדי לדחוק כדורים פנימה. אוהדי בית"ר ירושלים כינו אותו "גרד מילר". שער שהבקיע בשירותה השתלם לו במיוחד. "למיטב ידיעתי זה היה בחצי-גמר הגביע, את שער הניצחון כבשתי בדקה ה-120", סיפר כשהוא עדיין נרגש מגודל המעמד. "בסיום המשחק האוהדים רבו ביניהם מי יצליח לדחוף לי שטרות של הרצל לכיסים". בית"ר של היום גורמת לו מבוכה, וכל הבלגן סביבה מרחיק אותו ממנה. "ראיתי בטלוויזיה כמה דקות פה ושם, חוץ מעטר לא זיהיתי אף שחקן של בית"ר, וישר החלפתי ערוץ. העדפתי לראות סרטים מצוירים".
הפועל תל אביב, תחנתו החמישית בקריירה, העשירה את עולם המושגים שלו. שלום תרם לאדומים שער ליגה אחד בדרבי מול מכבי, עוד אחד בגביע הטוטו, והיה שותף לאליפות בעונת 1986-1985. "קורה אחת בהפועל תל אביב הייתה שווה בשבילי כמו 10 גולים בבאר שבע", אמר בתוספת הזמן. "תל אביב? שם מתחילה המדינה ושם היא נגמרת, רק חבל שהפועל של היום מביישת את הפירמה. שכחו שם איך להזיז רשת. מהכורסא בסלון, עם פיג'מה ונעלי בית, הייתי יכול לעזור להם. אם יבקשו יפה, מוכן לתרום להם איזה גול, עם הפאלש".
בעיר הגדולה, נזכר אביטן שהוא מלך ולפעמים דילג על אימונים. אהב להתהפך במיטה עד שעות הצהריים, להחליק פרוסת עוגה במורד הגרון, ולהתחפר שוב מתחת לשמיכה. באחד הימים זומן על-ידי המאמן דוביד שוויצר לאימון בוקר, הציץ דרך החלון והחליט שקר שם בחוץ. שלום דיווח שהוא לא בקו הבריאות וסיפר שיש לו פתק מהרופא. הכריש לא קנה את הסיפור, והפתיע את אביטן בביקור בית. ממעמקי המיטה השמיע אביטן קולות של אדם מצונן, אבל הכריש חשד שמדובר בהתחזות. "אם אתה חולה, איפה התרופות?", שאל את הרכש הבאר שבעי. "בשבילי אתה בריא, אל תמכור לי לוקשים".
פירגונים מעולם לא היו הצד החזק של שלום. אפילו בשנים שבאר שבע התרוממה מהחול, ניערה את האבק ולקחה שלוש אליפויות רצופות, התקשה לצאת מגדרו. "הנוער נמחק כמעט לגמרי, צעירים הלכו לאיבוד בדיונות, וכשגדל להם טאלנט מסוגו של דן ביטון, גירשו אותו. לא מבין איך כוכב כזה בקושי ראה דשא אצל ברק בכר הגדול". את הימים היפים בטרנר ליווה מרחוק, בולע את עלבונו. "קיבלתי מנוי מהאגודה, לא הושיבו אותי בשער הכבוד אלא במקום אחר באצטדיון, צמוד לעמוד תאורה. אז אמרתי תודה רבה, תהיו בריאים, ונשארתי בבית".
שלום כבר סבא, הזינוק מהמקום כבר לא מה שהיה פעם, עפעפיו צונחים מוקדם מבעבר. בשנה האחרונה הוריד הילוך והעלה את רמת הכוננות. יושב בביתו בדרך המשחררים בבאר שבע, טובל באלכוג'ל, לפעמים נרדם עם המסכה, ומחכה לזימון החשוב באמת. בלי שטיקים ובלי טריקים עבר לקבוצת סיכון, המתין בסבלנות עד לקבלת החיסון לקורונה. "פה ושם יוצאים להליכה, רק במכולת ובאטליז רואים אותי. לוקח מה שהאישה רוצה, ובורח חזרה הביתה".
על המגרש נחשב לחלוץ בעל רגל קטלנית ויד עצבנית. על הסטירה המצלצלת שהדביק לפניו של ויקו אוחיון, חברו לקבוצה, הוא מתנצל בדיליי קל של שלושה וחצי עשורים. "יותר משלושים שנה מדברים על הסטירה הזאת, טעיתי פעם אחת ואנשים תופסים על זה טרמפ", מצטדק שלום. "שיחקנו נגד בית"ר, ובסך הכול ביקשתי ממנו להפסיק ללכת על הרגליים, הוא ענה מה שענה, הפיוז קפץ וקרה מה שקרה. פעלתי מתוך אינסטינקט והתלבשו עליי".
אחרי פרישתו חזר אוחיון בתשובה, ובשנת 2019 הלך לעולמו בטרם עת והוא בן 57. ויקו ושלום היו בנתק ממושך עד שיום אחד נשבר הקרח. מספר חודשים לפני פטירתו התייצב אוחיון בפתח ביתו של אביטן. "שמעתי דפיקות, פתחתי את הדלת ואני רואה מולי רבי עם פיאות וזקן. לקח זמן עד שזיהיתי את אוחיון. הזמנתי אותו פנימה. נורא התרגשתי לראות אותו. הצעתי לו מים וכיבוד קל. ניהלנו שיחה ברוח טובה. נפרדנו כידידים. הצטערתי לשמוע שהלך לעולמו. שמעתי שהיה צדיק גדול. יהי זכרו ברוך".
בלילות כשנודדת שנתו עולים הזיכרונות ומציפים אותו. הנה הצמד נגד הולנד האולימפית במדי הנבחרת, והנה עמנואל שפר מנפה אותו רק מפני שזרק את החולצה במחאה על החלפתו במשחק עם רומניה. כשממש נטרפת שנתו, נזכר שלום איך בילה ערב אחד בבית מלון בבריסל, ומשומקום התגלגל לידיו אקדחו של המאבטח שליווה את הפועל באר שבע למשחק במסגרת גביע האינטרטוטו. השנה הייתה 1976, ובחדר התנהל משחק קלפים. אחד השחקנים היה כוכב הפועל חיפה, יוחנן וולך, שחיזק את באר שבע, וכמעט שילם על כך בחייו: האקדח כוון לעבר ראשו, והוסט שבריר של שניה לפני שקליע נפלט מהקנה. "חשבתי שהמחסנית ריקה, וולך מותק של בחור. הוא יודע שזה היה בצחוק", סיפר אביטן לאחר התפוצצות הפרשה.
המון שערים הבקיע מבישולים של ברד, הצ'ילבה הכי גדול שלו לאורך השנים. לפעמים ברד היה מגביה, ואביטן היה ממשיך פנימה. והיו מקרים שמירו התעלם מהלשון המצווה "תמסור, אני חופשי" וגמר משחקים במבצעים אישיים.
יותר מ-40 שנה התקשו בסִמטה הספורטיבית להבין איך אביטן גרף 22 קולות מתוך 22 מצביעים בבחירות לתפקיד הקפטן. מאיר ברד, שהתמודד מולו, עדיין זוכר למי הצביע. עד היום הוא משוכנע שכוחות זרים בחשו בקדרה. "לא השתכנעתי שהבחירות היו כשרות, העיקר שיהיה לי בריא אדון שלום", ניסה ברד לסכם את הפיאסקו. עכשיו מותר לגלות שיד נעלמה השמידה את הפתק הבודד שעליו נכתב שמו של ברד. על פתק אחר כתבו "אביטן". הבחירות לתפקיד הקפטן הסתיימו בתוצאה של כדורעף. במקום 1:21 לטובת שלום, הן הוכרעו ב-0:22.
40 שנה הם מתווכחים, ועוד לא נמאס להם למרוט נוצות זה לזה. אפילו בפגישתם האחרונה, לרגל הפקת הספר "מדברים על המגרש" לא נפקד מקומן של העקיצות. "בתור קשר הבקעתי 87 גולים, אם הייתי חלוץ היו לי לפחות 200", התגרה ברד בשלום. "כשאני וברד הולכים ברחוב, שואלים אותי 'מה שלום אבא שלך'?" פירגן שלום. וברד השיב בנימוס: "שנינו בני 70, פלוס מינוס, חטיירים, עוד מעט אתה עוקף אותי".
לרגע השתתק שלום, נזכר בגולים הגדולים שסידרו לו כרטיס כניסה לארמון, עם הכנה לגלימה וכתר. עוד לא הספיק לבחור את גדול שעריו, וכבר התחלפה לה הקידומת. "היה הגול שהדבקתי את הכדור לזווית השער בשכונת התקווה, עם שפכטל לא הצליחו לקלף אותו. ועוד אחד הבקעתי בחצי גמר הגביע, ודוגרי מרוב גולים קשה לבחור את היפה מכולם, וחוץ מזה אני כבר בן 70, הזיכרון לא מה שהיה פעם. הלוואי שנגיע ל-120".
בעיר מגוריו נותרו גם כאלה שעדיין תולים בשלום מבטי הערצה. לא מזמן, בשעה שקיבל קהל בפרלמנט של שלמה אילוז, תוך הקפדה על ריחוק חברתי, זיהו אותו שני מעריצים, ולמרות שהיה חמוש במסכה ניגשו אליו והתחננו לחתימה. שלום חתם לזריז מבין השניים, וכאשר הברנש השני ניסה להגיש לו דף נייר ועט כדורי, ננעץ בו אחד מאותם מבטים אביטניים. "תעתיק מהחבר שלך", סינן לעברו גדול מבקיעי השערים של הפועל באר שבע בכל הזמנים.
טבלת מלכי השערים לא משקרת. כשגלימתו משובצת ב-100 יהלומים דמויי כדור, אולי 150, מותר לאביטן להדק את הכתר לראשו ולהרגיש כמו מלך. במובנים מסוימים הוא עדיין הגדול מכולם.
