האדומים אמנם חגגו בסיום, באופן טבעי אחרי שאתה כובש שער כל כך דרמטי במשחק שנראה אבוד - אבל חייבים להגיד את האמת - ולא לתת לדרמה לטשטש את מה שעינינו ראו: זה היה משחק חלש שלהם. עד אותו מהלך פלאי (כשבדרך היתה עוד בעיטה חופשית אחת של אלטמן שהסתובבה למשקוף של רובי לבקוביץ'), היא נראתה אובדת עצות, חסרת רעיונות - כזו שיש לה על המגרש התקפה לא רעה במונחים של ליגת העל, אבל פשוט לא ידעה מה לעשות איתה. פעמיים היא הצליחה לפגוע במסגרת ב-45 הדקות האחרונות - פעם אחת הכדור נכנס. מזל של שורדים? עוד נראה.
האירוניה היתה שהמשחק הזה נפתח נהדר מבחינתה - 25 דקות ראשונות שבהן הפועל תל אביב שלטה ללא עוררין, והיתה ראויה ליתרון כפול, אבל לא הצליחה לכבוש - אבל היא איבדה את המומנטום, ופשוט הלכה ונחלשה. את הוואקום הזה מילאה חדרה בצד השני, שסיפקה מחצית שנייה טובה - ובוודאי תהיה זו שתצא מאוכזבת עם שריקת הסיום.
ובאמת, מנחם קורצקי בוודאי ירד מהמשחק הזה הערב מתוסכל. חדרה היתה חלשה מאוד במחצית הראשונה, אבל היתה לחלוטין בעמדת ניצחון עם המחצית השנייה הטובה - ורגע אחד של חוסר ריכוז לא אפשר לה להשיג עוד שלוש נקודות יקרות, אלא רק נקודה אחת. היא עשתה כל מה שהצטרכה בחצי השני, אבל בסופו של דבר נשארת עמוק במאבק - שככל הנראה יימשך, עד השנייה האחרונה.
כן, זו הכותרת המרכזית אחרי שהאבק ישקע: המאבק עדיין איתנו. הפועל תל אביב, שנראתה כמעט אבודה במשחק הזה, נשארת בחיים; חדרה שכבר חשבה להסתכל כלפי מעלה, תצטרך עוד להיאבק כדי להישאר. בכל מקרה, קיבלנו הערב דרמה גדולה, רגע בלתי נשכח לאוהדים האדומים (שלא יודעים הרבה נחת) - ובעיקר טעם של עוד, לקראת 14 הסיבובים הבאים של סרט המלחמה בתחתית, 2021.
