עוד ערב מאכזב עבר עלינו, אוהדי הפועל חיפה. בעונה הפכפכה ולא יציבה, כשהפלייאוף העליון מתרחק משבוע לשבוע, תקוות גדולות וציפייה לניצחון שני העונה בדרבי החיפאי התנפצו מול היריבה העירונית שפשוט הגיעה מוכנה יותר. אבל רגע לפני, אי אפשר שלא להתייחס למופע האימים שהתרחש בסיום המשחק והמשיך להידרדר אל תוך הלילה ברשתות החברתיות.
נגיף הקורונה הביא עמו מכות כבדות על המין האנושי. משברים כלכליים, חברתיים, נפשיים, בריאותיים ועוד הרבה אחרים. בשנה האחרונה גם האלימות גוברת. אנחנו פוגשים אותה במהדורות החדשות, באתרי האינטרנט, ברשתות החברתיות. בימים שבהם מסך הטלוויזיה הפך לבמת התרבות העיקרית ואולי היחידה – יש לטפל, לגנות ולהחמיר ענישה וצעדים כנגד כל מי שנתן את ידו (וגם את מי שתרם ללא ידו) למופע האלים שהעכיר את הדרבי העכור הזה.
זה לא היה עוד דרבי אמוציונלי, זה היה דרבי חלש שהפך ל"זירת פשע" – פשע ששחקנים בו קוראים לעצמם "ספורטאים", פשע שבעלי תפקידים בו מייצגים מועדוני כדורגל בישראל וגרוע מכך, פשע שעשרות בודדות של אנשים באצטדיון שומם ניצלו את זמן המסך שלהם בכדי לשדר מסרים כל כך שליליים לאלפי הצופים והילדים שישבו בבית. והמשיכו לעשות זאת גם ברשתות החברתיות במהלך הלילה.
למסכים יש השפעה חזקה עוד יותר בתקופה הזאת, וראוי שמנהלת הליגות לכדורגל לא תסתפק רק בענישה ובהרחקות של בית הדין. ממש כמו ב-WWE, מצופה מכוכבי מופע האימים לעמוד בזה אחר זה ולהסביר לצופים ולילדים בבית איך "ספורטאים" מתנהגים ואיך ספורטאים לא מתנהגים. נכון, זה כדורגל ויש בו אמוציות, וזו לא הפעם הראשונה שהדרבי החיפאי חורג מגבולות הכדורגל – אבל האירוע הזה חצה את גבול הטעם הטוב.
ובחזרה לכדורגל. למראית העין, הפועל חיפה היא אולי באמת זו שהייתה בולטת יותר ברוב דקות המשחק בדרבי אתמול. אלא שכמו בהרבה מקרים אחרים בעונה הזאת, גם אתמול משהו בחבורה של חיים סילבס פשוט לא התחבר. נראה שהדרבי החיפאי הפגיש בין קבוצה אחת שהגיעה כשהיא מודעת לחולשות שלה, ואחת שקצת פחות.
בהרכב חסר ועם יכולות מוגבלות, ברק בכר ידע שכל מה שצריך זה רק לסמוך על ההגנה האדומה – זו שניצבת בגאון במקום השלישי בטבלת הספיגות של הליגה. מכבי חיפה, ששילמה מחיר כבד על יוזמה והתקפיות במספר דרבים בשנים האחרונות, הגיעה מחושבת וזהירה הרבה יותר לדרבי הזה ולכן גם הצליחה לנצח אותו.
הפועל חיפה לא הייתה רעה בדרבי הזה, ולמען האמת גם לא הייתה רעה בהרבה משחקים אחרים העונה. אבל היא גם לא הייתה טובה. היא הייתה איפשהו באמצע, שקועה בבינוניות ובחוסר אמונה. באנמיות בלתי מוסברת, בחילופים מאוחרים. בשחקנים שלפעמים נראים כאילו הם פשוט לא מאמינים שהם מסוגלים.
האדומים כבר התרגלו לזה העונה, והם שוב נשארים עם המחמאות ועם תחושת "כמעט". אבל זאת תחושת "כמעט" שרודפת אותם כבר לא מעט זמן. ניצחון אחד בלבד בשמונה משחקים הוא רק עוד נתון בקבוצה הלא יציבה של סילבס. מאז הגיע לכרמל באפריל 2019, לא השכילה הפועל חיפה לחבר יותר משני ניצחונות רצופים. המקום הרביעי בטבלת הכיבושים מתגמד אל מול הספיגות הבלתי פוסקות. יש על מי לסמוך בהגנה האדומה, כבר אמרתי.
קבוצה ששואפת להגיע לפלייאוף העליון לא יכולה להסתמך על הבלחות אישיות. היא לא יכולה להסתמך על חנן ממן במשחק אחד ועל לירן סרדל במשחק אחר, על יכולות הירואיות של רן קדוש או מבצעים אישיים של נס זמיר. היא גם לא יכולה להסתמך על שליטה בכדור, על הנעת כדור סתמית או על הגנות מרווחות. לא בליגת העל וגרוע מכך – לא בפלייאוף התחתון שאליה פניה מועדות כרגע. זאת קפיצת מדרגה שהפועל חיפה פשוט לא מצליחה לעשות בעונה הזאת.
את הליגה הסדירה של עונת 2018/2019 סיימה הפועל חיפה באכזבה רבה ובמרחק נקודה אחת מהפלייאוף העליון. בפלייאוף התחתון היא הצליחה לנצח רק פעם אחת בשבעה משחקים וסיימה אותו במרחק נקודה אחת מעל הקו האדום. אם ב-20 מחזורי ליגה ההגנה של סילבס לא הצליחה להתייצב, וההתקפה מתקשה לפצח הגנות, המטרות שלה בעונה הזאת יכולות לקבל תפנית מסוכנת.
דבר אחד חיובי יכולים האוהדים האדומים לקחת מהדרבי הזה - השנים האחרונות לימדו את הצד הירוק של העיר שעם זחיחות ואף מורם לא מנצחים דרבי. בליגה הזאת, גם קבוצה לא יציבה יכולה למצוא את עצמה בפלייאוף העליון. ואם זה יקרה, נייחל כולנו לדרבים טובים יותר, ספורטיביים יותר, ואדומים הרבה יותר. יאללה הפועל!
