כשמעל הפועל תל אביב מרחף סימן שאלה ענק, העתיד של בית"ר ירושלים (כמו תמיד) לוט בערפל והפרויקט של אלונה ברקת בהפועל באר שבע כבר ידע ימים יפים יותר - עושה רושם שמכבי תל אביב ומכבי חיפה ניצבות כאלון איתן מול הסערה. שני המועדונים שעברו סופות, וגם תקופות לא פשוטות (באופן יחסי), ושוב ושוב מוצאים את עצמם כיציבים והחזקים בישראל, עם התקציב הגבוה, מחלקות הנוער החזקות והמרושתות - ובעיקר המנהיגות של הבעלים, ששמות אותן רמה מעל כל היתר. בדיוק כמו בטבלת הליגה. אז רגע לפני שהן נפגשות לעוד משחק עונה שעשוי להכריע את גורל האליפות, החלטנו ללכת אחורה - לנסות ולהפגיש לקרב דמיוני את ה-11 הגדולים ביותר של שתי הקבוצות - שחקן מול שחקן, וכמה מילים על כל אחד.
גילוי נאות אחרון: ההיסטוריה שלנו לא תלך אחורה מדי. את השמות הגדולים של שנות החמישים, השישים או השבעים לא זכיתי לראות, ולכן את נקודת הזמן נציב באמצע שנות השמונים. מאז, ועד עכשיו. נצא לדרך.
שוער
בפינה הירוקה: ניר דוידוביץ' - מכבי חיפה ידעה כמה שוערים גדולים; אבי רן ז"ל, ויקטור צ'אנוב, דודו אוואט - אבל דוידוביץ' נבחר, כי על אף הפציעות הלא פשוטות שסבל מהן ושמנעו ממנו (אפילו) להיות גדול יותר, קשה לדמיין את הקורות של מכבי חיפה (וספציפית של קרית אליעזר) בלי לדמיין אותו עומד שם. הופעת "התמנון" ההיסטורית בוולנסיה, ואינספור שנים של הקרבה לפניה ואחריה, הפכו אותו לשוער הירוק האולטימטיבי. ואת מאלמו אפשר להניח בצד.
בפינה הצהובה: אלכסנדר "שורה" אובארוב - לא מכאן, אבל הכי מכאן. נולד במוסקבה, אבל גם באותיות קיריליות הוא מאיית "מכביסט". חיית הרחבה האולטימטיבית של מכבי, הנקודה החסרה שאברהם גרנט הצליח להביא בתחילת שנות התשעים - וששרדה בשער הצהוב עד תחילת שנות האלפיים. גם כאן, הוא לא רק היה שוער כדורגל נפלא, אלא גם דמות היסטורית, שבעולם שלא ממש יודע לכבד סמלים, נשארת עד היום בקרית שלום. "שורה" והלוגו הצהוב הפכו ליצור שלם, שקשה לנתקו האחד מהשני.
מגן ימני
בפינה הירוקה: אלון חרזי - "מר יציבות". עוד הוכחה שסמל לא חייב טכנית לגדול במחלקת הנוער של קבוצה - חרזי בכלל נולד ברמת גן, אבל בשתי קדנציות ולאורך כמעט עשרים שנה, הפך לאייקון חיפאי - וגם לקבלן תארים. הדמות השקטה, שהיתה לפעמים בפינה, אבל קשה היה לנצח בלעדיו. מכבי חיפה זכתה ב-12 תארי אליפות בסך הכל, חרזי היה שותף לשמונה (ולעוד אליפות אחת בבית"ר ירושלים). נכס.
בפינה הצהובה: אלי דסה - רק חמישה שחקנים מתוך ה-22 שנבחרו עדיין משחקים, ודסה בהחלט ראוי למשבצת שכזו. הילד שגדל במכבי תל אביב, אבל הסתובב בעוד כמה מועדונים ובסוף חזר, הפך להיות שם דבר בעמדת המגן. לא רק שחקן שיודע לעשות הגנה, אלא גם כוח פריצה אדיר ויכולת מסירה נפלאה. דסה בן ה-28 אמנם המיר את הצהוב של מכבי בצהוב של ויטסה, אבל בשביל הקהל המכביסטי - הוא תמיד יהיה מספר אחד שלהם. עם כל הכבוד לג'ראלדש.
בלם
בפינה הירוקה: אריק בנאדו - "תחנה אחרונה". הסמל המובהק למכבי חיפה של יענקל'ה שחר, לווינריות שלה, לעוצמה שהיתה למועדון הזה בשיאו. בלם שבימיו הגדולים פשוט אי אפשר היה לעבור, הסיבה לתסכול של כל חלוץ רחבה. וגם האיש שידע לתקן: האוהדים של מכבי חיפה כנראה לעולם לא באמת ישכחו לו את המעבר ההוא לבית"ר ירושלים של גאידמק, אבל הוא גם ידע לחזור - אם תרצו, אל התחנה הראשונה שלו, ולתת לה עוד אליפות אחת. האליפות האחרונה, בינתיים.
בפינה הצהובה: טל בן חיים - בניגוד לשחקנים אחרים ברשימה שנתנו למועדונים שלהם עשרות שנים וחוויות, הבלם העיקש (שמשחק עד היום) רשם בסה"כ תשע שנים במכבי תל אביב, בשתי קדנציות שונות (ב-2015 הוא חזר אל הצהובים, בשלהי הקריירה, לקראת ליגת האלופות). ועדיין, ככל הנראה, הבלם הכי גדול שצמח בקרית שלום, אחרי אבי כהן ז"ל כמובן. אחד השחקנים שהגיעו הכי רחוק בכדורגל האנגלי, גיבור של מסע עיקש אל הפסגה, כולל אל עמדת הבלם המרכזי הבלתי מעורער בנבחרת ישראל. סיפור של הצלחה בכדורגל שלא הגיע דרך זוהר או מגע אלוהי, אלא רק דרך עבודה קשה. מכביסט או לא מכביסט?
בלם
בפינה הירוקה: דקל קינן - אז אחרי שגמרנו להתעסק בבנאדו, כנראה גדול הבלמים של מכבי חיפה בעידן המודרני, הגיע הזמן לדבר על יורשו. כן, לקינן אין את כמות התארים שיש לבנאדו (הוא זכה עם מכבי חיפה בסה"כ בשתי אליפויות וגביע אחד), אבל הוא ראוי למקום של כבוד דווקא בגלל השנים הרזות. השנים שבהן מכבי חיפה ראתה את הגב של האחרות שחגגו, וקינן נשאר כדי לשמור על הגחלת. שמונה שנים עד אנגליה, ושש שנים אחריה, יציבות ואפילו כמעט שער אליפות אחד - מבטיחים לו מקום בחוליית ההגנה הירוקה.
בפינה הצהובה: איתן טיבי - עוד אחד שלא גדל במכבי ת"א (הוא בכלל ירושלמי שהתחיל לשחק בבית"ר חיפה), אבל ספק אם יש מישהו שמסמל את "עידן גולדהאר" כמוהו (כמעט, לאחד משמעותי יותר עוד נגיע בהמשך). סלע בלב ההגנה המכבית, עם חמש אליפויות בשמונה שנים - הגיע עם ג'ורדי קרויף, וסימל יותר מכולם את השיפטינג שעבר המועדון הצהוב משנים של יובש להצלחה דורסנית. מישהו שייזכר בלב של אוהדי מכבי ת"א, גם הרבה אחרי שיילך.
מגן שמאלי
בפינה הירוקה: אדורם קייסי - הנה משחק קטן. תחשבו רגע על שער חשוב בתולדות מכבי חיפה במילניום השלישי. חשוב באמת. יש סבירות סטטיסטית שהשער שחשבתם הובקע ע"י אדורם קייסי. האיש שנגח לרשת של הפועל ת"א והציל נקודה במשחק אבוד, כובש השער הראשון במשחק המטורף מול פאריס סאן ז'רמן ב-99, וכמובן - האיש ש(בעצם) שלח את מכבי חיפה לליגת האלופות בפעם הראשונה בתולדותיה. הוא אולי סיים את הקריירה שלו בחיפה בדרך לא כ"כ טובה, אבל מי זוכר? את האושר שהוא הביא, מים רבים לא יוכלו לכלות.
בפינה הצהובה: אנריק סאבוריט - כן, בחירה קצת משונה לשחקן שנמצא במכבי ת"א בקושי שנתיים. ובכל זאת, מישהו צריך להיות הסמל של מכבי תל אביב האיביצ'ית, אחת הקבוצות הגדולות שהמועדון הזה ידע. אז הנה המגן השמאלי, הדמות החזקה והנסיכית, חורש האגפים, שחקן שהעליונות שלו היא חלק בלתי נפרד מעונת 10 השערים של האלופה. קשה לראות מישהו שיצליח לנשל אותו מהעמדה הזאת, לפחות לא בעתיד הנראה לעין.
קשר
בפינה הירוקה: יניב קטן - אחד מבכירי בניו של המועדון. הילד שכבר מהרגע הראשון התבלט עם בישול נגד פ.ס.ז', הפך לגבר של קבוצה אחת (למעט אותה גיחה לווסטהאם), בעידן שבו רוב הסמלים זורקים את הערכים שלהם הצידה. 113 שערים במדים הירוקים, לא פחות משבעה תארי אליפות - ו-16 שנה שבהן הפך מילה נרדפת למכבי חיפה. אה, והוא גם הבקיע נגד מנצ'סטר יונייטד. פעמיים!
בפינה הצהובה: ניר קלינגר - השחקן השלישי בלבד ברשימה ששיחק בשתי הקבוצות, ולא בכדי: כי קלינגר אמנם גדל במכבי חיפה, אבל את ההיסטוריה הוא שינה דווקא במכבי ת"א. ב-1990, כשהוא ירד מהכרמל דרומה, הוא הגיע כשמכבי היתה בשפל אחרי עשור מזעזע (במונחים של המועדון כמובן). ב-1992 הוא, יחד עם גרנט, אובארוב ו"תינוקות אופיר", כבר זכו באליפות - בדרך לעוד שתיים ב-95 ו-96, כשהוא אחד הכוחות המרכזיים באחת הקבוצות הגדולות של הניינטיז. קלינגר גם זכה באליפות עם מכבי ת"א כמאמן, מה שמחק את ההיסטוריה שלו בירוק. מעתה ועד עולם, הוא ייזכר כסמל צהוב. מזכיר מישהו אחר, שאולי עוד נפגוש בהמשך...
קשר
בפינה הירוקה: אייל ברקוביץ' - האמת היא שכל מילה מיותרת. לדעת רבים, הכדורגלן הישראלי הכי מוכשר והכי ממומש בהיסטוריה, אבל צריך לדבר גם על ההיסטוריה המשותפת שלו עם מכבי חיפה: שבע שנים שבהם "ברקו" שלט בליגה ללא עוררין, התבלט כבר מגיל צעיר בעזרת יכולת המסירה הפנומנלית, כשבשבע השנים הללו הוא לוקח חמישה תארים - שתי אליפויות, שלושה גביעים ודאבל אחד ב-1991. הסוף, כרגיל, אצל ברקוביץ' נגמר לא כ"כ טוב - ביחסים בינו ובין הבעלים, יעקב שחר. הוא סיים את הקריירה דווקא במכבי תל אביב. אבל את מה שברקוביץ' השאיר אחריו במכבי חיפה, שום מרירות רגעית לא תוכל באמת למחוק.
בפינה הצהובה: איציק זוהר - שחקן שזוהרו מעט התעמעם עם השנים. אבל שלא תטעו לסוף הקצת חלש של הקריירה, או לעובדה שהיום אינו חלק ממחזור החיים של הכדורגל, להטעות אתכם - בשיאו, זוהר היה אחד השחקנים המוכשרים שהיו כאן. מכבי ת"א היתה התחנה השנייה שלו בקריירה, אחרי עונה אחת ב-1988 במדי מכבי יפו (קבוצת נעוריו). שישה תארים בשש שנים הוא רשם במדי הצהובים, כולל שתי אליפויות, כשזוהר הוא לפרקים הכוכב הבכיר. כובש מצטיין, בעיטות חופשיות אמנותיות, ובעיקר שליטה אדירה במשחק. כמו שותפו מהצד השני (שהיה שותף לו גם באירוע פחות נעים), גם הוא ידע לספק הצגות. הכבוד מגיע.
קשר
בפינה הירוקה: ראובן עטר - ההוכחה שאגדות נשארות לעולם. שמי שהפך את עצמו לגיבור בעינינו, תמיד יישאר כזה, ולא משנה כמה המציאות תגיד אחרת. נדמה שבניגוד לשחקנים אחרים כאן, השנים (ואולי גם היוטיוב) עשו לעטר רק טוב. הם ניקו את כל רעשי הרקע, והשאירו רק את המהלכים עצמם. את הקסם הזה ברגליים, את היכולת להעז ולהבקיע שער שאף אחד אחר לא הבקיע קודם. חץ שלוח עם תלתלים, שיותר מכל תואר שהביא למכבי חיפה - הביא לה את הניצוץ. את הדבר הזה שבגללו אנחנו מתאהבים. וגם כשיציע גימל כבר לא קיים, את התמונה - המטאפורית או שלא - של עטר מהיציע כבר אי אפשר להסיר.
בפינה הצהובה: אבי נמני - כן, ההיסטוריה לא עשתה טוב עם נמני. השנים שבאו אחרי, הסכסוכים והפוליטיקות מחוץ למגרש, ובעיקר הקדנציה הלא מוצלחת שלו כמנג'ר ת"א קצת טשטשו את הכדורגל. אבל זה הזמן להגיד, למרות הכל: אבי נמני היה כוכב בסדר גודל שמכבי ת"א לא ידעה לפניו. שחקן שסחף אהבה (גם אם לפעמים מוגזמת), שידע לכבוש בכל הזדמנות (גם לבבות) - והוביל את המועדון לכמה מרגעיו היפים ביותר. הקונצנזוס קצת בעט את נמני החוצה, אבל בכל דיון על השחקנים הגדולים של מכבי ת"א, שמו של נמני חייב להיזכר.
חלוץ
בפינה הירוקה: איגביני יעקובו - ייתכן ומדובר בגדול הזרים שנחתו כאן. חלוץ ניגרי שנחת במכבי חיפה בסוף שנות התשעים, כשאף אחד לא סגור על הגיל שלו, או על השם שלו (מ"יעקובובו" ועד "יבגני", כל שם התקבל בברכה). כשהוא עזב, לאף אחד לא היה ספק בו. 24 שערים ב-49 הופעות ליגה, שתי אליפויות בירוק וקמפיין בלתי נשכח בליגת האלופות, אמנם השאירו את אוהדי מכבי חיפה מאוהבים, אבל היו רק המתאבן בדרך לקריירת פרמייר ליג בלתי נשכחת (הבקיע שם יותר שערים מאשר פרננדו טורס. תנו לזה לשקוע). שחקן שהוא נס, תאונה היסטורית משמחת - לפחות לצד הירוק של הכרמל.
בפינה הצהובה: אנדז'יי קוביקה - על משבצת החלוץ הזר מתחרה המפציץ הפולני. גם הוא, כשנחת בארץ, היה שם מעט אלמוני, אבל מהר מאוד הוא השאיר את כל הספקות מאחור. כבר בעונה הראשונה שלו בישראל, הוא הפך למלך השערים. חלוץ רחבה אימתני, עם חושים שיש למעט מאוד שחקנים. חלוץ כמו שאנחנו מדמיינים: גבוה, עם משחק ראש, גב לשער וחדות אינסופית. למכבי ת"א היו חלוצים גדולים לאורך השנים, בוודאי זרים, אבל הוא ייכנס טוב טוב לרשימה.
חלוץ
בפינה הירוקה: יוסי בניון - הילד הנצחי השתמש במכבי חיפה כמקפצה לרמה הכי גבוהה באירופה, והשאיר המון זכרונות מתוקים. שתי אליפויות מזהירות ותואר שחקן העונה ב-2001 בלבד לא מספרים את הגדולה שלו בירוק. המנהיגות, השערים הוירטואוזיים וההתעלות במאני טיים, כולל שער ששווה אליפות מול היריבה הגדולה מכבי ת"א דווקא כן. וגם קדנציה שניה מעט צורמת לא יכולה לקלקל את זה .
בפינה הצהובה: אלי דריקס - אחד האייקונים הצהובים הגדולים ביותר, עד כדי כך שקשה לחשוב על מכבי תל אביב בלעדיו. 18 שנה, און אנד אוף, הוא נתן למועדון הצהוב (וזה רק בבוגרים). והמשיך במועדון גם כמנכ"ל (אפילו במחלקת הכדורסל). משחק הראש הבלתי נשכח הפך אותו למזוהה, לחלוץ ישראלי מושלם. דריקס, שאפילו הונצח בסרט ("האח של"), אמנם לא נשאר בתודעת הכדורגל - אבל בהחלט ראוי למקום של כבוד בספרי הזהב של מכבי ת"א.
חלוץ
בפינה הירוקה: אלון מזרחי - ככל הנראה, גדול החלוצים הישראליים ששיחקו במכבי חיפה. המספרים לא יכולים לטעות - 63 שערים ב-91 הופעות בלבד בליגה. אבל מעבר לכל, חלוץ רחבה מושלם. אחד שבתוך אותם 16 מטרים שבהם נקבעים גורלות, ידע לעשות הכל: לרחף, לנגוח, לתת מספרת, ובעיקר להבקיע ולהבקיע ולהבקיע. מלך השערים של הליגה הישראלית בכל הזמנים, ללא קורא תיגר נראה לעין בשנים הקרובות. אגדת דשא אמיתית וירוקה.
בפינה הצהובה: ערן זהבי - ככל הנראה, הסיפור הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, בוודאי בתולדות מכבי תל אביב. מי שהתחיל בכלל כיריב שנוא בהפועל, אחד שמקפיד לכבוש בדרבים, עשה את ההסבה המושלמת, והיום אין צהוב גדול ממנו. אבל יותר מיכולת הכיבושים הבלתי נלאית, והאמוציות הסוחפות שהוא יודע לעורר, זהבי הוסיף לכל אלה גם את חוש הדרמה. את הידיעה לא רק איך לכבוש, אלא גם מתי: בנגיחה משוגעת בסנט יאקובס של באזל, עם הטיימינג המושלם מהמסירה של בדש בבלומפילד, או... נגד מכבי חיפה. שוב ושוב ושוב. אחד שידע איך לבוא. וכשהוא בא, תמיד הוא בא בזמן.
