במונדיאל ההחלטות המטומטמות של הכן-סגר לא-סגר, זו המסתמנת על סגירת משחקי הכדורגל, בצד ההיתר להמשיך להתאמן, לוקחת בפער. אם היה בעולם VAR לבחינת החלטות שגויות, הוא היה מבטל את ההזיה הזאת ושולח את מחליטיה להשעיה עד להודעה חדשה.
השחקנים ימשיכו להיפגש, להתאמן, לשחק, רק שאנחנו לא נראה את זה, והליגה תקרוס לה לאיטה. זה גול ביד, באופסייד של חמישה מטר בזמן שהמבקיע קושר לשוער את הידיים. עם ישראל ישב בבית, בסגר מלא-מלא, ויראה ליגה אנגלית, הולנדית, צרפתית, ספרדית, טורקית. אבל לא את זו של חלמיניסטן.
אבל עזבו רגע בצד את מקבלי ההחלטות. אם יש דגל אדום אמיתי שהפרסה הזאת חושפת, זה דגל האדישות. הסיפור העצוב באמת הוא שתיקתם של בעלי הקבוצות, המאמנים, השחקנים, ומעל כולם הקהל. אולטראס של רפיסות ו-ויתור.
אם יש כאלה שחושבים שההחלטה הזאת תביס את הקורונה ותחסן את עם ישראל לעד, זכותם לחשוב ככה וזכותם לשתוק. אני מדבר על אלה שרותחים מזעם וקופאים בשתיקתם. יודעים שזה מטומטם, ומקבלים את הדין בדממה.
יש הערב שני משחקים. תתחילו אותם בדקה דומיה. שימו סרטים שחורים. 9 חודשים מפרוץ הקורונה, מגרשי הכדורגל, ליד מרכזי הקניות והחתונות והטיסות, היו אי של בריאות יחסית. כשהיו מי שנדבקו, השרשרת נבלמה, וכשצריך היה משחקים בוטלו. אף אחד לא ימות, חלילה, אם ימשיכו לשחק כאן. אבל אם ימשיכו להיכנע להחלטות כאלה, מי שימות יהיה הכדורגל.
לכדורגל יש את כל התנאים להמשיך ולקבל החרגה. הוא שונה בכך מהצגות התאטרון ומאולמות הקולנוע, ומהופעות הענק. אפשר לשחק בלי קהל, עם שמירת כללי בטיחות שלא נשמרים ולא יכולים להישמר בשום זירה ציבורית אחרת, עם פיקוח מירבי ואיתור מהיר ומיידי של תקלות. הקלות הבלתי נסבלת של הסגירה, היא יותר מכל תשקיף של אדישות מצד אלה שהיו חייבים לעלות למגרש הזה כאילו מדובר עבורם במשחק המכריע על הירידה.
נשארו יותר מ-24 שעות להוכיח שיש עדיין אוויר בכדור. לעלות בטירוף למגרש, להילחם, להשתטח, להשמיע קול. משחק העונה מתחיל עכשיו.
