בפעם האחרונה בה כתבתי על תחילת עידן פטריק ואן לוון, לאחר ה-0:0 מול בני יהודה לפני כמעט סיבוב, טענתי שלמכבי ת"א יהיה קשה להדביק את הפער אם ההולנדי לא יבחר באחת משתי האופציות: רכש או גיוון. רכש לא הגיע בינואר, אבל גיוון הגיע. ועוד איך. כזה ששווה מאזן מדהים של 37 נקודות מ-39 אפשריות. דווקא כשיונתן כהן ואלכסנדר פשיץ' חסרים, זה הוכיח את עצמו.
עוד הסתבר שבניגוד לדעה הרווחת עליו כשמרן מדי, ולנעשה במחלקת הנוער של מכבי ת"א שבה לומדים יסודות מאוד בסיסים ותנועות קבועות שחוזרות על עצמן מגיל צעיר, ואן לוון התגלה כמאמן מגוון יותר בבוגרים. לא מדובר במאמן הרפתקני, אבל בהחלט כזה שהכניס סדר, ארגון, תובענות ומספר כלים נוספים במשחק של מכבי ת"א לעומת תחילת דרכו.
איך זה בא לידי ביטוי? קודם כל שחקני הקו שלו התחילו להחליף אגפים ולשחק גם עם רגל הפוכה לקו בו הם משחקים, ובכך לפנות את השטח למגינים. מתן חוזז וטל בן חיים הפכו להיות הרבה יותר משמעותיים, כשלפעמים הם מרווחים ולפעמים נכנסים לאמצע (אילון אלמוג, דן ביטון ואדוארדו גררו כרגע לא מספיק אינטנסיבים כדי להפוך לשחקני הרכב).
מעבר לכך, מרכיב מאוד משמעותי הוא שקשרי האמצע (דור פרץ, אייל גולסה, אבי ריקן) נכנסים הרבה יותר לעומק, לתוך הרחבה, ולא מסתפקים רק בחילופי מקומות באמצע. שלושתם כבר כבשו יחד 10 שערים מהעמדות האלה.
זה נכון שחסרה יצירתיות במרכז הקישור של מכבי ת"א (שחקנים של פס חכם, דריבל מיוחד) ולכן תחת ואן לוון המשחק הולך לאגפים ומשם הכניסות לרחבה של אותם קשרי האמצע גורמות לבלאגן בהגנות. זה גם עוזר לחלוצים ומפנה להם שטח. תחת דוניס כבשה מכבי ת"א ארבעה שערים לבד מהתקפות שהגיעו מהאגפים (11 משחקים). אצל ואן לוון המספר הוכפל ביותר משלוש ל-13 כיבושים (13 משחקים).
כשכל זה מתלבש על שני עקרונות שלא היו קיימים בתקופת דוניס, זה מתחיל להזכיר את ימי איביץ'. קודם כל הגנתית. משחק לחץ, סדר וארגון שדורשים עבודה אפורה וסיזיפית. שנית, תובענות וקשיחות של ואן לוון מול סגל שבו כל אחד יכול לקבל דקות אם יוכיח את עצמו. משרן ייני ועד לגררו. כולם מאמינים ביכולת שלהם לקבל דקות ולהשפיע אם יתנו את האקסטרה כל אימון וכל משחק.
דוגמן הבית של השיפור הזה הוא דור פרץ. הפאסון. העוצמה. האינטנסיביות. כל זה בא לידי ביטוי כשהמשחק יותר מאורגן הגנתית ויש קרוסים מהאגפים באופן סיסטמטי והוא יודע לזהות את המצב ולהצטרף בזמן הנכון. ארבעת הגולים שלו הם בעיקר עם הראש, אחרי הצטרפות לרחבה. ברמה ההגנתית הוא מחלץ ומשפיע הרבה יותר כשיש משחק לחץ מסודר ומאורגן.
כך פתאום מכבי ת"א סוגרת פער עצום ממכבי חיפה, מנצחת גם כשהיא עושה רוטציה, לא מנסה להתנחמד ולהיות יפה, אלא להיות פיזית, קשוחה, אינטנסיבית, מנצחת. מה שהיא היתה מאז שג'ורדי קרויף בנה את היסודות.
האליפות רחוקה מלהיות מוכרעת, אבל כרגע ואן לוון החזיר למכבי ת"א את ה-DNA שלה שנבנה מהרגע שגולדהאר לקח את המועדון. זה שווה מקום ראשון. מהפך. עכשיו תור מכבי חיפה להוכיח שהיא מתנערת מה-DNA של העשור האחרון ומסוגלת להגיב לזה.
