"סמל הוא ייצוג של מושג כלשהו, כמו רעיון, חפץ, איכות ועוד. הסמל מקבל משמעות וחשיבות מעבר לזו הקיימת בו כשלעצמו" (מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית)
האם יש עוד סמלים בכדורגל? נדמה שאין קלישאה חבוטה יותר מאשר המשפט "הסמל היחיד שיש, זה הסמל של הדולר". מין כמיהה לימים ישנים, בהם שחקנים העבירו את כל הקריירה שלהם בקבוצה אחת - הפכו להיות מזוהים לחלוטין עם מועדון ספציפי. משם הרי הגיע המונח "סמל" - כאלה שפרצופם יכול היה להחליף את האייקון שנמצא בצד הימין של החולצה האדומה/צהובה/ירוקה.
מאהוד בן טובים דרך משה סיני ואלי אוחנה ועד אבי נמני, ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי היתה רצופה בשחקנים שקשרו את גורלם עם קבוצה, שהיו נאמנים אליה מראשית הקריירה ועד אחריתה - לעתים גם הרבה אחרי קריירת המשחק. לכאורה, העידן הזה נעלם; יהיה מי שיגיד שהמעבר של גילי ורמוט, בלילה אחד, מהפועל ת"א למכבי ת"א (אחרי דרבי שבו שימש כקפטן!) היווה את מות מונח "הסמל". ובכל זאת, ניסיתי למצוא הפעם חמישה שחקנים שהפכו ל"סמלים" שכאלה, גם היום, לכאורה בעידן שבו הקפיטליזם שבר כל שיא. שחקנים שהם מועדון.
במקום החמישי: דן מורי (בני יהודה)
במובנים רבים, המוהיקן האחרון. גם בעונה שבה יש הכל חוץ מיציבות במועדון הכתום, הוא נשאר כברוש העומד בפני הסופה. גם אם השיטה תשתנה משניים לשלושה בלמים, ושמות אחרים יתחלפו במהירות בסך - פאדי נג'אר ותאמבי סגס ושי מזור - איכשהו תמיד, לצידם, יהיה מספר 3. גם מורי, כמו סמלים רבים אחרים, עשה את המעשה שהופך אדם לסמל - החזרה מאירופה אל הבית החם. גם אצל מורי היתה גיחה קלה אל קבוצות אחרות, אבל בסופו של דבר תמיד חזרה אל בסיס האם. ובסופו של דבר, אם בני יהודה תשרוד (איכשהו) את השנה המזעזעת הזו, מורי יהיה זה שיביא אותה אל הארץ המובטחת.
במקום הרביעי: גל אראל (הפועל חיפה)
האיש והפנדלים. בעולם של אי ודאות הולכת וגוברת, שבה נדמה שהכל משתנה, דבר אחד בטוח - בקישור של הפועל חיפה ישחק גל אראל. האיש שגדל בצד האדום של הכרמל, התפתח להיות הדמות המשמעותית במועדון מודל 2021. ואם למישהו היה ספק באשר למעמדו, באה דווקא התקרית בדרבי וחיזקה את מעמדו בעיני הקהל המקומי - וגם בעיני הקהל היריב. זה אולי על דרך השלילה, אבל באירוע מאוד לא מוצלח אראל זרח מחדש כמנהיג של הקבוצה באדום במאמצה להישאר עם הראש מעל המים. ואז ליפול ברחבה. ולבעוט פנדל מדויק לפינה הימנית.
במקום השלישי: עידן ורד (בית"ר ירושלים)
כן, מדובר כאן בסוג של גליץ' במטריקס - ורד הרי לא גדל בבית"ר. הוא לא ירושלמי, אלא שחקן שעבר בגיל נוער מהכח רמת גן. ובכל זאת, ורד הפך ברבות השנים לדמות הכי מזוהה עם בית"ר - שכמו בית"ר, עבר הרבה תהפוכות בקריירה: מהעלייה לבוגרים, כמעט במקרה, בדמדומיו של עידן גאידמק; דרך המכירה למכבי חיפה בשנות היובש של קורנפיין, היציאה לאירופה והחזרה, ואז החיבור המחודש עם ירושלים. במצב הצבירה הנוכחי שלו, הוא כבר לא הכובש המחונן שהיה בגילאים הצעירים. ובכל זאת, פעם או פעמיים בעונה, שער חשוב ייכבש לזכות בית"ר - אתה תביט על לוח התוצאות, ותראה את שמו של עידן ורד מתנוסס בגאווה. ואז את מס' 8, צנום אך דומיננטי, רץ אל הקהל הצהוב-שחור.
במקום השני: אלמוג כהן (מכבי נתניה)
כאמור, אחד מהסעיפים המרכזיים בחוברת העבודה "כך תהפוך לסמל" הוא הקאמבק: הרגע שבו שחקן כדורגל ישראלי מצליח מניח את מקל הנדודים, ובוחר לחזור דווקא לקבוצה בה צמח. כך עשה אליניב ברדה, שזכה לחיי נצח בהפועל באר שבע; כך עשה, כמובן, אלי אוחנה בקאמבק ממכלן לבית"ר ירושלים בליגה הארצית. וכך עשה גם אלמוג כהן; צריך להודות שהחזרה שלו לכדורגל הישראלי עוד לא עמדה בציפיות הגבוהות שייצרה הקדנציה בגרמניה, ועדיין - מספר 8 שם. עדיין בהרכב, עדיין מנסה להוציא את נתניה מהאפרוריות ולנסות לעשות ממנה קבוצת צמרת. אולי לעצב אותה קצת בדמותו; מעט יותר כסאח ופחות נאיביות. ייתכן ומדובר בתהליך, אבל ברור שכהן לא אחד שמוותר בקלות.
ובמקום הראשון: שרן ייני (מכבי תל אביב)
לאוהדי מכבי ת"א יש הרבה שחקנים אהובים. יונתן כהן ודן גלזר קנו מקום של כבוד בזכות השנתיים האחרונות, ערן זהבי חצה את הרוביקון והפך לאייקון צהוב בזכות עצמו. אבל בליבם תמיד יש את שרן ייני. "האיש שתמיד היה שם" בהיסטוריה הקרובה של מכבי: השריד האחרון לעשור השחון שבין האליפות ב-2003 למהפכת ג'ורדי ב-2013, אבל זה שלקח חלק משמעותי גם בקבוצות של עידן גולדהאר. מנהיג שקט, לא אחד שצועק מול המצלמות, לא מי שצריך לתופף על חזהו בגאווה. אבל במידה רבה מי שהפך לפרצוף של מכבי החדשה: עובדת בשקט, מתחת לרדאר, ומסיימת עם הצלחת. זו שבד"כ מונפת על ידי שרן ייני עצמו. כמה טיפוסי.
