עד לא מזמן, הייתי בטוח שאני יודע מה צריך לקרות עם מכבי חיפה עונת 19/20. בטוח במאה אחוז! עד לא מזמן. תשאלו כל אוהד ירוק שדיברתי איתו. לא סתם דיברתי. חפרתי וחצבתי עם איזמל מנתחים, כדי להכניס טוב טוב לראש, לכל אוהד ואוהדת את המשנה הסדורה שלי: לא צריך להיות גרידיים. המטרה ההגיונית והפרופורציונלית של מכבי חיפה 19/20 צריכה להיות זהה: מקום שני. ככה אמרתי לכל מי שלא שאל, אבל הוספתי: הפעם, צריכים לזכות ב-70 נקודות ליגה.
אבל חכו רגע. לפני שאתם מסננים לעצמכם: הנה, גרייניק חושב בקטן, תנו לי להסביר בגדול מה היה קו המחשבה שלי. עד לא מזמן.
55 הנקודות שהשגנו בעונת 18/19, עם כדורגל שעשה לי צרבת, הביאו אותנו למקום שני, כשמעלינו הצהובים בנו תמ"א של 31 קומות. לעומת זאת, בקיץ האחרון הגיעו החיזוק המדויק, המשחקים נגד שטרסבורג, והשיפור המתמשך של נטע, שהבטיחו שהעונה יהיה משהו שמזכיר כדורגל. בליגת העל הישראלית, זה שווה לפחות עוד 15 נקודות יותר ו-70 נקודות או קצת יותר. בליגה עם מכבי ת"א זה שווה... שוב, רק מקום שני אבל, וזה חת'כת אבל, מייצר הרגשה לגמרי אחרת.
כי 70 נקודות זה כבר סוג של פייט מול הסאנס אוף דה איביצ'ים. תוסיפו לזה התברגות באירופה עוד שנה, פלוס הוספת פרוטאין לשריר האמונה, שבקיץ 20/21 נסתכל שוב בעין המפלצת עם האישון הצהוב ונזכיר להם פלדה ירוקה מה היא.
עד לא מזמן, זאת הייתה התיאוריה. זה מה שרציתי. לא להיות חזיר, לסמוך על התהליך. אפילו אחרי שהיהלום שרי נחת, המשכתי לשבת ולנאום בהתלהבות ביציעי סמי עופר. במושבה או נתניה אפילו נאמתי בעמידה, כי במשחקי החוץ יש כאוס ו90 דקות כולם עומדים. אבל נאמתי. עד לא מזמן.
אבל אז, בסוף המשחק נגד בית"ר, דווקא ב-50 דקות המייאשות שנכפו עליי בפקק של הגרנד קניון (שם המליץ לי לחנות חבר, לשעבר), משהו בתיאוריה שלי נסדק. פתאום התגנבה לי לראש המילה הזאת, "אליפות". פתאום ברגע אחד וחד נעלמו שיקול הדעת שלי, האמונה בתהליכים ועמוד השדרה שלי.
ואמרתי לבן שלי שכבר ניקר מעייפות: "אליפות".
"באמת אבא? אבל אמרת רק שנה הבאה".
"כן בן! אליפות! כו#אומו העולם" ..הבן שלי ענה: "או קיי, כו#אומו אני נרדם".
מה קפץ עליי שם? תופעת לוואי מהפקק? לפני אותו משחק, אפילו שכנעתי בתאוריה הגאונית שלי שני אוהדים (בני 9), אחד מהם הוא הבן שלי. עכשיו, בסיומו של המשחק לא רק שהתאוריה שלי אולי לא רלוונטית אלא יותר גרוע, אני מקווה שהיא לא רלוונטית! חצופים, המאמנים והשחקנים האלה.
ומאז, השבועות חולפים, הנצחונות מתרבים, ואנחנו עדיין רק 3 נקודות מקבוצה עם הגנה שהרשת שלה אשכרה שומרת נגיעה, אבל אנחנו ממשיכים להראות טוב; לפעמים, אפילו מאוד. אז יאללה!!! חרא על התיאוריה, משחק העונה! בואו נקרעעעע אותם! יאללה, 5:0 לנו!!!! לוקחים דאבל!!!
רגע…יש לי סחרחורת....תנשום גרייניק, תנקה את הקצף מהפה ותפסיק לדבר אל עצמך ועל עצמך בגוף שלישי.
אז אני לא יודע אם ניקח אליפות, ואני לא יודע אם התיאוריה שזנחתי לגמרי שגויה. דבר אחד בטוח: אחרי תשע שנים ארוכות, חזר לנו ה-DNA הירוק, והוא התקפי אגב. מאוד התקפי. וההתלהבות שלי עומדת לייצר פה משחק מילים, אולי לא מהמבריקים שלי, אבל קבלו את זה בכל זאת : שחר של יום חדש!.. (מי שלא הבין, שיבקש עזרה מחבר. אם עדיין יש לו).
ומרקו? מרקו, הלב, הוא רוצה אל אמא, אל ההתקפה. כדי להיות חלק מהמורשת הירוקה גם כמאמן, בבקשה, אל תיקח רוורס. שם הרי מחכה הטמבון הקדמי של בית"ר וב"ש, אז הכיוון הנכון הוא פשוט לא לפחד. כן, אליפות או לא - ל א ל פ ח ד.
שחקנים, אפסנאים, משפחת שחר, מרקו, מחזירי כדורים, ל-א מ-פ-ח-דים. אחרי שנים ארוכות, חזרנו להיות מכבי חיפה! אתם יכולים להיות חלק ממורשת ירוקה שנתנה כבוד לטקטיקה, אבל זכרו: אם רוצים שיוולד משהו גדול וירוק, צריכים להכניס את הרשת הצהובה להריון!
אז יאללה דולב, יובל, ארנסט, ג'וש, סאן, ניקיטה, צאו לדשא עם הניצוץ הירוק החדש שהדלקתם בנו האוהדים. בעונה כזאת הניצוץ כבר לא יכבה תהיה אשר תהיה התוצאה. ואם נפסיד? נשארה התיאוריה הלא לגמרי לא נכונה שלי.
