הסיפור של הפועל באר שבע הוא רק מבוא למה שצפוי לקרות בספורט הישראלי בימים שאחרי הקורונה, לכן חשוב להעמיק בו ולהבין אותו לעומק, אבל עוד לפני שנגיע לכך, הסיפור הזה מציג את המצב של הכדורגל בעולם בכלל ובארץ בפרט במשך שנים: מצד אחד, שחקנים שמרוויחים סכומים מנופחים ומנותקים מהעולם האמיתי, ומצד שני בעלי עסקים שמנסים לשרוד כלכלית.
היו שקראו לזה בועה. הם צדקו. בדיוק כמו בועת הנדל"ן ובועת ההייטק, כך גם הכדורגל נהג לחיות בעולם משלו, שלא לומר חוקים משלו. היה משק והיה כדורגל. כעת הקורונה החדירה בעולם הזה סכין (לא מחט ולא סיכה, אלא סכין) ופוצצה את הבלון לכולם בפנים. וזה לא בלון רגיל, אלא בלון גז שנדחס במשך שנים. וכמו כל בלון גז שמתפוצץ, יש הרבה נפגעים.
כבר היום, תחת הגבלות הקורונה שהשביתו את המשק, השחקנים שהיו רגילים להשתכר יפה מאוד, מתקשים להבין לאן נעלמו המשכורות. פתאום הכדורגלן מבין מה זה להיות עצמאי, פתאום הוא חלק מהמשק. מנגד, בעלי הבית שנהגו להתגלגל על חסויות והקצבות, מתקשים לשרוד את המשבר. מכאן הדרך לכאוס קצרה ומהירה.
זה מה שקורה בבאר שבע. זה מה שיקרה בכל המועדונים אוטוטו, אם לא נשכיל להפנים את חוקי המשחק החדשים ולתאם ציפיות. לכן חשוב להביט על מקרה ב"ש וללמוד ממנו. להבין איך השינוי החד שהביא איתו הנגיף הקטן, ישפיע על העולם הצר שלנו. בבירת הנגב ראינו שחקנים שעדיין לא הפנימו את העולם החדש. למרות כל הטירוף בחוץ, הם לא הבינו שמה שהיה לא יהיה שוב. לפחות לא לזמן הקרוב. ההפך, במקום לנחות ולגלות סולידריות, הם דרשו לבוא במשא ומתן. ממש מזכיר לי את ביבי וגנץ.
מנגד, ראינו בעלת בית שמנסה לנצל את המצב, פשוטו כמשמעו. אלונה רצתה להדק חגורות ולהציל את העסק. וכשאני אומר עסק, אני לא מתכוון רק למועדון, אלא לעסק הפרטי של המשפחה. ואת זה אנשים לא מבינים. לכן מבחינתה היו שתי אפשרויות: שהשחקנים יתיישרו איתה, או ללכת הביתה, תרתי משמע. שום משא ומתן. בימים כאלה לא מדברים, עושים.
בוסים רבים בכדורגל מפסידים בשיגרה מהחזקת הקבוצה ונאלצים להביא כסף מהבית. עד היום זה לא הפריע לרובם, כי העסקים מסביב פרחו, הפרסום מהמועדון שיכר וכח האינרציה הניע אותם להישאר, אבל כשהעולם פוסק מלכת, הבורסה קורסת והתזרים מתייבש, אתה מתחיל לחשוב. משם הדרך לחשב מסלול מחדש קצרה.
צריך לזכור שאלונה רצתה לעזוב את באר שבע כבר לפני כשנה וחצי. הפלירטוט עם הפוליטיקה הבהיר שהיא שבעה מהכדורגל, שהוא כבר לא ממלא אותה והיא צריכה ריגוש אחר. היא אומנם חזרה, אבל זו לא היתה אותה להבה. וזה לא מפתיע. אלונה לא הגיעה לטרנר כאוהדת, אלא כתומכת. היא לא הגיעה מהלב והנשמה, אלא מתוך רציונל. היא באה מתוך חשיבה ברורה וצלולה לתרום לחברה. עשתה, סימנה וי, ורצתה להמשיך הלאה. הדינמיקה לא נתנה לה, הקורונה דחפה אותה החוצה.
במילים פשוטות: אלונה קיבלה סולם לרדת מהגג וניצלה אותו. אנשים מנסים להבין למה, אבל לא באמת חשובות הסיבות מאחורי הקלעים. הדבר היחיד החשוב הוא שזה אות לבאות בכדורגל הישראלי. ואם השחקנים, האוהדים וכל מי שסובב את המשחק לא יבין את זה (אתמול), מהר מאוד נמצא את עצמו עם קבוצות ללא תקציבים. עם קבוצות ללא בעלים. ואז את מי נקלל כשלא ישקיעו כספים?
