התופעה הכי מרתקת השנה בספורט הישראלי היא ללא ספק ההצלחה של מכבי תל אביב בכדורסל ומכבי חיפה בכדורגל. למרות שמדובר בשתי קבוצות שונות, בשני ענפים שונים, החידה היא אחת: כיצד שני מועדונים שלא שינו כלום מבחינה מהותית עברו מהפך שכזה? איך שתי קבוצות שפועלות בדיוק כמו בשנים בהן הן כשלו פעם אחר פעם, פתאום התחילו להצליח, להתאושש? המבנה הארגוני הרי לא השתנה. ההרגלים הניהוליים ממש לא התהפכו. האנשים הם כמעט אותם אנשים. השיטה היא די אותה שיטה. הכול, כמעט, נראה אותו דבר. למעט משהו אחד מרכזי: מאמן.
כן, אם יש משהו שרצוי ללמוד מהמהפך שעברו שני המועדונים הבכירים האלה היא החשיבות של תפקיד המאמן. זו הכתובת על הקיר. לכאורה, מדובר במשהו מובן מאליו, אבל בשנים האחרונות המובן מאליו הזה עבר רצח אופי. "הכל זה השחקנים", אומרים לנו יותר ויותר בשנים האחרונות. "תפקיד המאמן זוכה להערכת יתר", מתעקשים בפנינו יותר ויותר בעשורים האחרונים. "תפסיקו להכתיר מאמנים מהר ולהספיד אותם עוד יותר מהר, הם לא כאלה חשובים. זה מיתוס ששייך לעבר". הנה, תראו מה קרה לברק בכר. מאמן שזכה בשלוש אליפויות ברציפות מתרסק כמו אחרון אנשי המקצוע הכושלים של הפועל באר שבע מפעם. תתקדמו, אתם חיים בעבר.
אלא, שמכבי תל אביב כדורסל ומכבי חיפה כדורגל מוכיחות בדיוק אחרת - אם מצאת את האיש המתאים על הקווים, בהתאם לבעיות הקודמות שלך, הסיכוי שלך לבצע מהפך הוא הרבה יותר גדול, מאשר אם הבאת איזה כוכב נוצץ על הדשא או על הפרקט. המאמן הוא התנאי הבסיסי להצלחה, השחקן יקבע עד כמה.
במקרה של מכבי תל אביב בכדורסל זו דמות כריזמתית, מנוסה, רעבה, עם ניסיון אמיתי של הצלחה ברמות הגבוהות, ויכולת להחזיר את המועדון ליסודות שהיו שם תחת דייויד בלאט. במקרה של בלבול, שהוא הרבה יותר תמוה לכולם, מכבי חיפה נהנית ממאמן שהוא עוף מוזר, אבל במקרה שלה זה בדיוק מה שזקוקים לו כרגע: אדם עם טאץ' טוב בבחירת שחקנים וטקטיקה, מישהו שלא תמיד שומע את הרעשים הבלתי פוסקים שהפילו את המאמנים הקודמים, והפרעות הקשב שלו הן לא פעם יתרון.
אתם כמובן מוזמנים לנתח בצורה שונה את היסודות למהפך של בלבול וספרופולוס, אבל המסר הוא מה שחשוב כאן. מאוד חשוב. המסר הזה מגיע בעידן שבו בעלי הקבוצות הקטינו את כוחו של תפקיד המאמן למימדים מביכים, בעיקר בכדורגל. הם כמובן לא עשו זאת בכוונה. לא היתה כאן תכנית זדונית להחליש את מעמד המאמן. אבל בעצם הפעולות של בעלי הקבוצות בשנים האחרונות, הועבר מסר סמוי למי שרוצה לעבוד תחתם: תהיו צייתנים. תהיו קשובים. תנו לנו להביא לכם שחקנים מעבר למקובל. תנו לנו להשפיע לכם על ההרכב מעבר להגיוני. ויש לכם סיכוי טוב לעבוד אצלנו. ואם אתם צעירים וחסרי ניסיון, תגידו לסוכן שלכם לדבר איתנו. - אתם מאמני העתיד.
לא פעם אנחנו נוטים לשכוח זאת, אבל הנה, גם ב-2020 תפקיד המאמן נותר החשוב ביותר בקבוצות ספורט. לפני השחקנים ולרוב גם לפני הבעלים. המקרים בהם קבוצה זכתה באליפות המקומית בישראל או תואר אירופי מרכזי יחד עם מאמן בינוני הם מעטים מאוד וזניחים למדי. לרוב היה שם איש מקצוע משובח שהתאים לסיטואציה הכללית. גם במקרים בהם מאמן בינוני זוכה בטרבל, זה רק אחרי שמישהו אחר הניח עבורו את היסודות והכין בשבילו את השטח.
העובדה שמאמנים נשחקים, ממצים את עצמם, או לא מתאימים לסגל החדש שנוצר במועדון, כמו במקרה של ברק בכר למשל, לא מקטינה מערכם או חשיבותם. רוב בעלי הקבוצות בכדורגל ימשיכו להחליף אותם כמו גרביים, אבל הסירחון הכללי הוא בגללם. הם אלו שרוקנו את הכדורגל הישראלי ממאמנים בעלי השפעה והם אלו, טוב גם אנחנו, שמשלמים בסוף את המחיר.
מכבי תל אביב בכדורסל ומכבי חיפה בכדורגל משמשות דוגמה חשובה לתזה ההולכת ומשתלטת על ענפי הספורט הפופולאריים, גם אם לא לגמרי התכוונו לכך. ספק אם ישנו את המגמה הכללית, אבל הם מוכיחים לאלו שמובילים אותה שיש עובדות שלעולם לא ישתנו בספורט.
