אוי א-ברוך.
איזה חץ ללב, איזה פטיש למוח, איזו נעל לפנים. אי אפשר להפריז בגודל הכאפה האכזרית הזאת. מה כבר אפשר לומר על משחק כזה? על האווירה המטורפת, הלב הענק ועל הסיום הטראגי. איך אני אמור בכלל להתחיל כאן?
אולי נתחיל מהסוף, ומההבנה החד משמעית שמכבי תל אביב כרגע טובה ואפילו בהרבה, ולקחה פה את המשחק בצדק (מקצועית), בסופו של דבר. זה מעבר לרק נטע לביא , שלא זו בלבד שהיה מאוד חסר, אלא שהוחלף בשחקן צעיר (ז'אנדו פוקס), שהמשחק שלו היה חלש להחריד, וזאת בלשון המעטה. גם החיסרון של נטע לא יכול לתרץ את ההבדלים בפיזיות, בנחישות ובחדות שהיו על כר הדשא, ואת הרכות הבלתי נסבלת שלנו בחלק האחורי כולו לאורך יותר מדי דקות במשחק.
המחצית הראשונה (ותחילת השנייה) נראתה כמו שיחזור פלישה של ארגון גרילה לכפר חסר אונים, ונשאיר לכם להבין לבד איזה תפקיד אנחנו שיחקנו באנלוגיה הזו. החשש שלי ממפולת במשחק הזה הלך וקרם עור וגידים מול העיניים, והתוצאה במחצית הייתה לא פחות מחסד של אמת איתנו. גם 40 הדקות האחרונות והפייט הפסיכי שנתנו לא צריכים לטשטש את השורה התחתונה, והיא שכרגע זה פשוט לא מספיק. מכבי תל אביב הפגינו עליונות ענקית במרבית הפרמטרים, וגם הלב הענק של הקבוצה הזו פשוט לא הספיק.
התרחקנו היום מהמטרה, זה נכון. אבל בסופו של דבר, גם אם הפסדנו באופן הכי צורב שרק אפשר לדמיין, אסור שנפסיד את השיעור ואת המסקנות המתבקשות. אנחנו עדיין חסרים עוד מספר שחקנים איכותיים כדי לעבור לשלב הבא, גם בעימותים הישירים מול מכבי תל אביב וגם ביתר המשחקים בליגה.
אחיי הירוקים, אני לא אשקר לכם. אני לא אגיד לכם שזה לא צורב, כי אני מרגיש כאילו מישהו פתח לי מנגל בבית החזה. אבל גם בבור הגדול ביותר שבו היינו, בחשכת הפלייאוף התחתון, בצל התבוסות והנרדפות לכל נמושת ליגה, ידעתי שנחזור בחזרה לקרבות צמרת.
גם כשעצם המהות של מכבי חיפה כקבוצת צמרת עמדה בסימן שאלה, לא באמת היה סימן שאלה. והאמת, גם בחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי על ענן חשמל כמו זה שאפף היום את היציעים הירוקים בפתיחת המשחק ובדקות החזרה המופלאות.
אסור לנו בשום אופן לתת למשחק הזה לשבור אותנו. גם כשהשיט סטורם כמעט ואיימה להטביע אותנו והחשש מתבוסה סטנדרטית עלה באוויר, חזרנו עוד פעם ועוד פעם, ונכנענו לאיכות יריבה ולהפקרות הגנתי בשם חיפוש שער הניצחון. אז זה לא משנה כמה אתה נופל, זה משנה איך אתה קם. ואין זמן טוב יותר לקום מאשר ביום שבת הזה, מול מכבי נתניה. גם אם זה לא יסתיים בתואר, יש לנו עוד ערבים יפים וטובים לעונה הזו.
עם ינואר בפתח, אוי ואבוי אם מישהו במועדון חושב אפילו על להשמיע קולות של ויתור בכל הנוגע לחיזוק. העונה לא הסתיימה היום, גם אם חטפנו מהלומה מוראלית לא פשוטה ואם יש דבר אחד שצריך לקחת לחיוב מהמשחק הזה, זה את הרוח האדירה של השחקנים שלנו ואת ההבנה ששום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר.
הכוס לא ריקה לגמרי ואין שום טעם להתבוסס בצער על מה שהיה ולחפש אשמים, אלא אך ורק מחשבה על זינוק מהיר בחזרה על הרגליים והיערכות להמשך הקרב. באמת ששום דבר חוץ ממלחמה עד הסוף ומתן כל התנאים לכך לא יתקבל, מה גם שבסופו של דבר, במשחק רע שלנו, בהפסד טראגי וביום שבכל שנה אחרת היה מסתיים במפח נפש עצום, הצלחנו לפעור "וואחד" סדק בשיריון הצהוב.
אחים ירוקים יקרים, אחים לדרך, חברי הנפש שלי, בשר מבשרי. לכם ובשבילכם אני כתבתי, כותב ואכתוב, כאן ובכל מקום אחר. אני רוצה לשלוח לכל אחד מכם חיבוק ענק עם בקשה והבטחה - קומו על הרגליים, נערו את עצמכם מהבאסה, מחו את הדמעות ונמשיך לצעוד יחד בראש מורם. עברנו דברים גרועים מזה, קמנו ויצאנו מתהומות עמוקים מזו. אנחנו נהיה בסדר. כי אמנם אנחנו עדיין לא שם, אבל אנחנו בדרך.