התלמוד לימד אותנו ש"אדם קונה את עולמו בשעה אחת". בלומפילד לימד אותנו שקבוצה, לעומתה, יכולה לקנות את עולמה גם ברבע שעה. שבוע לפני הדרבי, מכבי תל אביב שוב לא הרשימה, ברגעים מעטים אפילו נתפסה עם המכנסיים למטה מול קרית שמונה הצנועה של קובי רפואה, אבל ברבע שעה אחת דורסנית להפליא התעוררה וסיימה עם כל הנקודות, בדרך ל-0:3 גדול ולהרחבת הפער (שוב) לשש נקודות בפסגה, על פניה של מכבי חיפה.
כאמור, זה לא היה ערב שמכבי תל אביב תתייק בספר הזכרונות החיוביים שלה. הצהובים התקשו מאוד, הסתבכו בעיקר במחצית השנייה ושום דבר לא התחבר. אבל אז התגלתה העוצמה של החלק הקדמי שלה. היכולת של יונתן כהן, אצילי ואופואדו - במהלך אחד - לשנות את תמונת המשחק. זו הגדולה של הצהובים, וזו גם הסיבה שהם במקום הראשון, ושאין ספק אמיתי לגבי הסיכוי שלהם לתואר אליפות נוסף.
15 דקות. כנראה שבכדורגל הישראלי אתה לא צריך הרבה יותר מפרק זמן שכזה, כל עוד הוא מספיק ממוקד וחד, כדי לקחת שלוש נקודות ואפילו לקחת אליפות. כל עוד יש לך את שחקני ההכרעה על המגרש, בשלב מסוים הם יכריעו - ושלוש הפעולות הקליניות של שני ה"אסים" של הצהובים: עומר אצילי ויונתן כהן, הן אלה שגמרו את המשחק; הבעיטה החופשית הנהדרת של כהן, הבישול של אותו כהן לאצילי, ואת הפינאלה של אצילי לאופואדו שנכנס כמחליף.
והיא עוד תספר לכולם, בטח לעצמה, שזה לא היה משחק גרוע שלה - והיא גם לא תצא טועה לחלוטין. במחצית הראשונה השחקנים מהגליל נתנו פייט יפה לצהובים, וגם כמעט הפתיעו אותם עם כמה נסיונות מצד אחמד עאבד או אורי דהן; אבל זו, כמובן, נחמת עניים. פערי הרמות לא תמיד באים לידי ביטוי מיד, אבל בסופו של דבר הם צצים מעל פני השטח, וברבע השעה של מכבי ת"א בסיום הבין כל מי שצפה במשחק את הפער הגדול בין שתי הקבוצות.
בסופו של דבר, מעט לפני הפלייאוף ברור שהתואר עדיין בידיה של מכבי תל אביב. כדי שמשהו תשתנה, הוא צריך להישמט מהזרועות של ולדימיר איביץ', אצילי, כהן והחבורה. והתחושה היא שכל עוד יש לה את כוח האש ההתקפי הזה, שמסוגל להתפרץ ברגע אחד ולפרק קבוצות, השאלה היא לא "אם", אלא "מתי". למרות פער הנקודות היחסית מצומצם, בפסגת ליגת העל בעונה הזאת.
