כמו כל דבר שתקראו ב-24 השעות הקרובות, גם הטור הזה נכתב ונמחק משהו כמו חמש או שש פעמים, אבל האמת, זה בכלל לא משנה.
כי עד הדקה ה-50 היה צריך לפרגן למכבי תל אביב על הופעה די מושלמת בחיפה. ואז למכבי חיפה על התפרצות זעם שהכניעה את החומה הצהובה פעמיים תוך שתי דקות. ואז שוב לפה, ואז שוב לשם ובסוף, בתוספת הזמן, לפה. אבל כאמור, זה לא באמת חשוב.
כי מה, נחמיא עכשיו לאלופה הצהובה על אחת ההופעות הגדולות בתולדותיה כנראה, אבל לא ליריבה הירוקה שנתנה מחצית שנייה לפנתאון? אחרי תשעים (וקצת) דקות של שכרון חושים כזה, פשוט כדאי לחייך.
כן, אם אתם בצד המפסיד, מן הסתם לא תשמחו היום ואם אתם לא אוהבים את מכבי תל אביב, כנראה שזה גם לא בדיוק הערב שלכם, אבל באמת, זה היה משחק בסיומו כל אחד רשאי להגניב לכל הפחות חיוך קטן, ולו בגלל שהוא אוהב ספורט וכדורגל והוא יכול לחוות שעתיים מושלמות כאלה, שאנשים אחרים לא מסוגלים להבין.
המשחק הכי גדול של הכדורגל הישראלי לא רק חזר, אלא עשה את זה בסטייל. וזה טוב לכולנו, צהובים, ירוקים, אדומים וכו'.
החבר'ה של איביץ' נראו בדרך למשבר עמוק רק לפני כמה שבועות. לא כבשו מול נתניה בבית, לא ניצחו את נס ציונה בבית, לא עברו את אום אל פאחם בגביע (פעם שנייה שהם מאבדים יתרון 0:2, אבל איזה הבדל...) ופתאום, הם לא מפסיקים לחורר רשתות.
משהו במכבי תל אביב סוף כל סוף השתחרר במשחקים האחרונים והיא עשתה את הניצחון המושלם: לא רק גברה על היריבה על התואר, בחוץ, בתוספת הזמן, אלא גברה עליה "בנשק שלה". כי מתחילת העונה, הנרטיב הוא שמכבי חיפה זה התקפה ומכבי תל אביב זה הגנה ואם מישהו היה אומר שהמשחק הזה יתפתח לקרב יריות, סביר להניח שהרוב היו מהמרים על הירוקים.
האורחים הזכירו במידה רבה את הקבוצה הממש גדולה הקודמת שלהם, זו של פאולו סוזה, שהייתה מתנפלת על יריבות צמרת המומות. החיסרון של נטע לביא הורגש בכל מהלך בדקות הפתיחה ואחרי השער שנפסל, השער שנכבש היה באוויר. כנ"ל בדקות הראשונות של המחצית השנייה. איביץ', שחטף העונה שלל ביקורות (לא ממש מוצדקות) במסגרת ה"מה עשית לי לאחרונה" האכזרי של עולם הספורט, בא סופר מוכן.
אבל מוכן לא תמיד מספיק כשיש מולך איכויות כאלה. למכבי חיפה יש כל כך הרבה שחקנים שיכולים לתת גול וזו לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה העונה שהירוקים כובשים שניים או שלושה שערים "בבת אחת". זה קרה בגביע, זה קרה בדרבי כמובן וזה קרה היום.
ולזכותם, ולצערם, גם ייאמר שלא רק שה-2:0 וה-3:2 לא שברו אותם, אלא שאחרי שחזרו ל-3:3 הדרמטי, הם גם ניסו מאוד לנצח את המשחק. קבוצה שחוזרת מבור כזה עמוק, פעמיים באותו משחק, יכולה בשקט ללכת אחורה ולהסתפק בנקודה, להשאיר את הפער על שלוש בלבד ולחכות למעידה של הצהובים בהמשך הדרך. אבל חיפה הייתה רחוקה רגל מדויקת של עוואד מניצחון ופתאום, חטפה בצד השני את שיברון הלב הכי גדול שלה בשנים האחרונות.
חיפה טיפסה, לאט לאט, מאחד השפלים הגדולים בהיסטוריה של המועדון אל מקום בו היא יכולה להביט למכבי תל אביב שוב בלבן של העיניים, אבל זה היה בעוכריה, כי אחרי הביקורת על המפגש בבלומפילד, בלבול והשחקנים שלו ראו רק מטרה אחת לפניהם. הפועל תל אביב מעולם לא ממש התאוששה מה-3:2 ההוא בדרבי והאוהדים בירוק יכולים רק לקוות שהשחקנים שלהם יצליחו להרים את עצמם ולהמשיך לתת פייט לאורך העונה.
האמת, כל מי שנהנה מליגת העל יכול לקוות שזה יהיה המצב. אפילו אלה שבצד הצהוב והמחייך באמת של הערב הזה.
