יולי 2008. אלונה ברקת מסיימת את עונת הרוּקי שלה בכדורגל הישראלי, אין עדיין סמארטפונים ואני, חייל בצה״ל, מתבשר מכתבת ריבוע קטנה ב״ידיעות ספורט״ שמאור מליקסון, שירד ליגה עם כפר סבא, סיכם את תנאיו בבאר שבע וינסה לעזור לקבוצה לעלות לליגת העל. ״הילד״ של הכדורגל הישראלי, אז בן 24, מתפשר, יורד לליגה השנייה ומצטרף לפרוייקט שמטרתו להחזיר את הפועל באר שבע למרכז הבמה של הכדורגל הישראלי. התאהבות הייתה הדדית, וההערכה על כך ששחקן בסדר הגודל הזה מגיע למועדון שלך, שלא היה משופע באותה העת בכוכבי הליגה, הייתה מהירה מתמיד והוכיחה שיש דבר כזה אהבה ממבט ראשון או במקרה הזה, אהבה מריבוע בעיתון.
אפריל 2010. הפועל באר שבע, שצלחה בעונה הקודמת את העלייה לליגה הראשונה, נתקלה בקשיי הסתגלות בליגת העל וסיימה את עונת החזרה שלה אליה במקום הכי גרוע לחובבי הענף - בפלייאוף האמצעי. התקופה הייתה שיאו של מאבק אגו בין הקהל לבעלים, באחד מנסיונותיה ״לחנך״ את האוהדים. עתיד המועדון היה לוט בערפל מספר שבועות אחרי שאלונה הודיעה על עזיבה. מבחינה מקצועית, המצב היה גרוע ועל הדשא משחק חסר חשיבות מול מכבי נתניה. את מליקסון כל זה לא מעניין. הוא מבשל בראבונה לברק בדש את אחד הבישולים היפים של העשור, שהיה רק בן 4 חודשים. המסירה הזאת היא בעצם השחקן.
בעת ההיא, מאור מליקסון היה הכל עבור אוהדי באר שבע. אם אתם רוצים קצת דימויים, מליקסון זה הקשיו שבא בהפתעה בשקית הגרעינים המגעילה שחנניה מכר בקיוסק בווסרמיל, הטלוויזיה הצבעונית הראשונה בעידן שראינו שחור-לבן וגם זה עם אנטנה, כל נגיעה בכדור היוותה נגינה של מוזיקה קלאסית באמצע הופעה של מיטב זמרי הדיכאון. שנים שהפועל באר שבע שיוועה לשחקן שאוהדים יבואו בשבילו, שחקן שיתאים ל-DNA ההתקפי של אוהדים שלא מחפשים לשמוח ולא חושבים בכלל על תארים. רק רוצים להנות. ומליקסון, שסיים עונה שנייה בקבוצה, היה פשוט ההיילייט של העיר באר שבע. בימים, שאף אחד לא הסתכל על הפועל באר שבע, ואנשים רק חיפשו לברוח מהמועדון, מליקסון מצא פה בית, ואנחנו שמחנו להעניק לו אותו.
ינואר 2011. הפועל באר שבע מפסידה לבית״ר ירושלים בווסרמיל. מליקסון מסיים את המשחק בדמעות, עושה סיבוב בווסרמיל, מוחא כפיים לאוהדים ויוצא לדרך חדשה. הוא זוכה באליפות בפולין, עובר לצרפת וב-2014 חוזר לב"ש, אחרי 3 שנים בחו״ל במהלכן עשה את ההחלטה הכי גרועה שלו בקריירה - לוותר על זימון לנבחרת פולין ביורו 2012, שהיה גם יורו ביתי, בשביל זימון לנבחרת ישראל, שם, למרות הרצון הרב של קברניטי ההתאחדות בשחקן, מעולם לא קיבל הזדמנות להוביל כמו שקיבל בבאר שבע, בוויסלה ואם היה בוחר נכון, היה מקבל גם בנבחרת פולין.
יולי 2014. מליקסון חוזר הביתה. אחרי עונה אחת של באר שבע בצמרת הוא מצטרף לצוות של ברדה ובוזגלו כצלע הישראלית השלישית הבכירה. ביום שהוא חזר, העיר באר שבע הייתה תחת מטר כבד של אזעקות וטילים על העיר ולאוהדים זה פשוט לא הזיז. האושר מהקאמבק גבר על הפחד ממלחמה, ומליקסון היה כיפת ברזל האמיתית של העיר. עונה בינונית שלו גרמה לכמה אוהדים שקצת לא ידעו מי זה מליקסון לצקצק על הבאתו, אבל מאור, כמו שהתנהל כל הקריירה, לא נתן לרעשי רקע להסיט אותו והגיע לעונת האליפות הראשונה של באר שבע בשיאו.
מאז, הכל בערך כבר חלק מההיסטוריה של העשור הקודם. שלוש אליפויות ומסע אירופי מדהים בהן היה הקסם של הקבוצה, אחד משני השחקנים היחידים (יחד עם ברדה) שחוו עם הקבוצה גם עליית ליגה, גם מסע אירופי וגם אליפויות. בניגוד לברדה, שגדל בעיר ובמועדון, מליקסון לא היה שחקן בית, אבל מהר מאד הרגיש שבאר שבע זה הבית שלו, ואנחנו הרגשנו שמאור זה הלב שלנו.
נכון, מאור היה קוסם. מהסוג של הקסמים המיוחדים שיש בתחומו, קוסם של ראבונות, של מסירות על 50 מטרים, של החגיגה, והסבבה של החיוכים ושל הגלום שיש לכדורגל להציע. אבל עם הפרישה הכה כואבת, חשוב לציין גם שהיה ווינר ענק שידע לכבוש את השער ולתת גם את הת׳כלס מתי שהכי היה צריך את זה ממנו. בכל אופן, התכלית שלו הייתה אחת - לשמח, לרגש ולהעלות חיוך על פני האוהדים את האוהדים. נראה לי מאור, שדי הצלחת בכך.
