יממה אחרי שרכש רשמית את בית"ר ירושלים, הגיע משה חוגג לכותל המערבי, שם סיפק מגוון של הצהרות מבטיחות. חלק מהן הפכו עם הזמן לאחד מסימני ההיכר שלו. "אלונה ברקת היא ההשראה שלי", הדגיש באותו בוקר. "אני רוצה לעשות מה שהיא עשתה, ללכת בעקבותיה".
חוגג חזר על הדברים האלה יותר מפעם אחת בשנים האחרונות, רק שעם הזמן נדמה כי המשמעות שלהם הופכת פחות ברורה ופחות מחמיאה. אם לוקחים את חלון ההעברות של חודש ינואר, נראה לעתים כי חוגג בחר ללכת יותר מדי בדרכה של אלונה ברקת החדשה במקום בזו שחוללה מהפכה אמיתית בהפועל באר שבע. הדרך הראשונה היתה סבלנית, נבונה, שקולה, אמיצה, מכבדת, בעוד שהפועל באר שבע של השנתיים האחרונות היא בדיוק ההפך מכך: פזיזה, לחוצה, תקועה ברעיונות הישנים שלה ושולפת ללא הפסקה מהמותן מתוך חוסר אונים.
כל מה שקרה בחלון ההעברות של ינואר, למשל, קירב מאוד את חוגג לפילוסופיה הכושלת של ברקת מהשנים האחרונות. פילוסופיה שלא לומדת לקח מהטעויות הגדולות שלה בעונה שעברה. פילוסופיה שאין בה שניה של סבלנות כלפי שחקנים במועדון. פילוסופיה שלא נשאר בה כמעט תבונה לטפח סגל חדש לאורך זמן. שיטת המשחק של באר שבע החדשה היא: לקנות. לקנות. ושוב לקנות. ואם דברים לא הולכים, אז שוב קונים. וקונים. וקונים. הכסף הפך להיות אמצעי המחשבה. פנקס הצ'קים נהיה מרכז הכוח העיקרי. הגיבורים הם להחלפה. והמלכים הם תמיד מועמדים להדחה.
חלון ההעברות של ינואר רק הדגיש עד כמה באר שבע נכנסה ללופ עם ההרגלים הרעים שפגעו בה בשנים האחרונות. אף אחד שם כנראה לא עוצר ותוהה לאן לוקחים את הספינה הזו הפעם, העיקר בואו נעלה עליה עוד ועוד נוסעים. מקסימום נזרוק אותם אחר כך בלב ים. כך נוצרה סיטואציה למשל שבאר שבע הביאה שני חלוצים בינואר, ויצרה לעצמה מצבה בלתי אפשרית של חמישה סקוררים שכולם חייבים לשחק. איך בשלושה משחקי גביע ועוד 14 משחקי ליגה, יתחלקו הדקות של בן שהר, נייג'ל האסלביינק, ניב זריהן, קייס גאנם ואנתוני וארן. איך אפשר יהיה לבנות למישהו מהם ביטחון עם הרוטציה שצפויה להתקיים איתם? אבל מה זה חשוב, העיקר ששוב קנינו. זה מעיד שעשינו הכל כדי לתקן. לא ככה?
כך, ככל הנראה, נחת בבירת הנגב קייס גאנס. על הנייר - אחלה רעיון. מביאים שחקן צעיר לפני הפריצה הגדולה, מה יכול להיות רע? אבל בפועל זו עוד דוגמה לבולמיה. אחרי הכל, מה קייס גאנס עשה כדי להיות הדבר הבא של באר שבע? כבש שער אחד העונה? הוביל את אחת ההתקפות הכי גרועות לעונה שיכולה להסתיים בירידה? בוא לא נשכח, מדובר בסקורר שבעונת השיא שלו כבש 10 שערים, וזה היה בליגה הלאומית.
כאשר מישהו מגיע לבאר שבע החדשה, זו שאחרי שלוש האליפויות, הוא צריך להיות שחקן הכי מוכן שאפשר. מישהו שמיצה את עצמו עד תום בקבוצה ממנה הגיע. כמו וואקמה, שגם עבר מרעננה לבאר שבע. גאנם, לעומתו, נראה יותר כמו חלוץ ששמו פומפם היטב בתקשורת כמי שעלול להירכש על ידי קבוצה גדולה, אבל ברקת היתה הראשונה שבאמת האמינה בזה ולקחה אותו.
את אנתוני וארן עוד אפשר להבין. בית"ר לא נתנו לו לרגע את ההרגשה שהוא רצוי עד הסוף, אבל מי שחושב שבבאר שבע הולך להיות לו קל יותר, טועה ומטעה. וארן הוא לא חלוץ טופ. אבל הוא חלוץ ראוי לליגה שלנו אם משתמשים בו נכון, ובעיקר אם רצים איתו באופן קבוע. קשה להאמין שבבאר שבע זה הולך לקרות, אבל היי - העיקר שקנינו. נכון? זה אומר שבאמת ניסינו.
הקורבן של הסיפור הזה הוא אולי הסמל הכי גדול של התופעה: בן שהר. אחד השחקנים שתרמו הכי הרבה לבאר שבע, שוב היה מועמד להדחה בחלון ההעברות הזה. ברקת היתה צריכה להוריד מסדר היום עזיבה של שחקן שנתן כל כך הרבה למועדון, אבל בבאר שבע החדשה אפילו לברק בכר אין כבוד. לא סתם השוו השבוע את באר שבע יותר מפעם אחת למכבי חיפה המביכה של השנים האחרונות. מבט על שרשרת ההימורים הבעייתית של באר שבע בנוגע לזרים, למשל, רק מחדדת את הדמיון. באר שבע התאהבה יותר מדי בקונספט של לקחת זר שיש בו פוטנציאל ענק אבל סיכון וסיפור לא פחות קשים. זה עבד לה כמה פעמים בעבר, אבל ככל שעוברים השנים כמות הנפילות בשיטה הזו הפכה להיות בלתי נסבלת.
לכן, לא ברור מדוע בחרו בבית"ר ירושלים של חוגג ללכת באותה דרך פזיזה שמאפיינת את באר שבע בשנים האחרונות. בית"ר של חצי השנה הראשונה היתה קבצה חכמה שקשובה לתהליך המתבקש ממנה כעת: היא הימרה על צעירים, היא לא שגתה בחלומות אליפות, היא ידעה שאת הארוחה הבא שלה צריך לבשל לאט. והנה, בחלון חורף אחד, יותר מדי מכל מה שהושג נמצא כעת תחת סכנה. בית"ר צירפה שני שחקנים מבוגרים מדי, שהכינוי הכי קרוב אליהם כעת הוא "מרק שהתקרר". אלירן עטר נראה יותר כמו אחד כזה, אבל אחרי שנה וחצי רעות בבאר שבע גם חנן ממן עלול להתברר כמו מישהו ששיאו מאחוריו.
בעוד קצת יותר משבוע יחגוג עטר יום הולדת 33. מי מכיר שחקנים בגיל הזה שהובילו מועדונים גדולים לתקופת זוהר חדשות? מעט מאוד. במקום להשקיע את הכסף המיותר שנזרק עליו בשחקנים שיש להם לאן לגדול, בית"ר מצרפת שחקן שנמצא לפני סוף הקריירה. הוא הדבר האחרון שמועדון מתפתח רוצה כדוגמה לשחקנים סביבו. מעטר אפשר לקבל עוד כמה רגעים יפים, עוד מספר רגעי מומנטום אחרונים, אבל את הגשר הארוך שבית"ר עוד צריכה לעבור כדי להיות ברמה של מקומות 1-2, הוא כנראה לא מסוגל להעביר.
ומה שהכי מצחיק זה שבמשך חצי עונה כולם רואים שבית"ר חסרה איכות ברשימת החלוצים שלה. במקום לעבוד חצי שנה על מציאת חלוץ, או לשמור כסף לזה שאפשר להביא בקיץ, בית"ר החליטה לתרום הכל לפרויקט סיום הקריירה המכובד של אלירן עטר. איפה הסקאוטים שיש במועדון? בשביל מה אנשים במועדון עוקבים אחרי שחקנים במשך כל החודשים האחרונים? רק כדי לגמור עם עטר וממן? רק כדי לאיים על תהליך חיובי שהחל השנה בבית"ר?
וזו כבר סוג של שגרה. משה חוגג אומר למקורביו בתחילת חלון ההעברות של החורף שהוא לא מתכוון להתחזק, אבל בימים האחרונים האמת הפנימית מתגלה והוא מנסה להביא מכל הבא ליד. חבל. בקיץ נראה היה שחוגג מבין שאין 'זבנג וגמרנו' בספורט. אין 'נקנה כעת את מה שמצריך זמן'. הבהלה להביא שני שחקנים שאולי יבטיחו לבית"ר את המקום השלישי מלמדים שמשהו מהפאניקה של השנה הראשונה בבית"ר שב משום מה להשפיע, וחמור יותר - הוא חלחל לאנשים נוספים במועדון.
חוגג יכול ללמוד מההשראה שלו שזו בדיוק הדרך לעוד מסע קניות מיותר בחלון ההעברות הבא, וזו בטח לא הדרך למהפכה של ממש. עטר הוא לא בוזגלו או מליקסון שלקחו את באר שבע לארץ המובטחת, וממן - שחקן שנוטה עדיין שלא להתמיד עם רמת משחק גבוהה לאורך זמן - הוא לא ממן שהביא אליפות לבאר שבע. אבל היי, העיקר שקנינו. זה אומר שבאמת ניסינו. לא ככה?
