ירדן שועה מול מרקו בלבול. במשוואה הזאת, או במלכוד שבו נמצא, יעקב שחר צריך לקבל החלטה קשה מאד: את מי להעדיף בקבוצה? את המאמן או השחקן? אני בפירוש נוטה לטובת השחקן.
לפני שכולם קופצים ומדברים על התנהגותו של שועה במועדון המפואר, אכתוב את דעתי. אין אף שחקן, לא בארץ ולא בעולם, שקם בבוקר ומחליט לעשות בעיות ובמקרה של שועה, בלבול הוא זה שהוציא את הכישרון משלוותו. קחו לדוגמה את ה-1:3 על בני יהודה. מחצית שנייה נוראית של מכבי חיפה, האם שועה לא צריך לשחק 10 דקות? רבע שעה? אף אחד לא יכול לומר שהוא היה בסוג של עונש. התשובה היא מאד פשוטה: בלבול לא סופר את שועה וזה מוציא את החלוץ מדעתו.
בדיוק לפני שנה, יעקב שחר, נשיא ובעלי של מכבי חיפה עשה מעשה ורכש את שועה במיליונים רבים מבני יהודה. זאת הייתה החלטה מושכלת, למי שהצהיר שאין שחקן ישראלי ששווה סכומים כאלה. שחר חשב אחרת במקרה הזה ואין אחד במדינה שלא החמיא לו על המהלך. כישרון אדיר, שבמדי בני יהודה הצנועה, פירק את הגנות ליגת העל. גם היותו צעיר, עזרה לשחר לקבל את ההחלטה, כמה שנים טובות בירוק והשמיים הם הגבול, אפשר יהיה להחזיר את ההשקעה. החלטה מצוינת של הבעלים. אבל, הבעלים שיושב במשרדו בתל אביב, לא היה מודע שמאמנו לא כל כך חפץ בכישרון. ואז החלו הבעיות.
צריך לומר מיד, כמו ששמן ומים לא מתחברים, כך שועה ובלבול לא יכולים להתחבר. אילו יעקב שחר היה שם דגש על אופיים של המאמן והטאלנט שלו, הוא היה מבין שזה לא יכול להתחבר. האחד מאד מופנם, לא כריזמטי כלל, נראה חולמני בדרך כלל, לא יודע לחבק ולתת ביטחון. השני, אש ותמרות עשן, רק אל תפריעו לו לתת גול, לצאת לכל אימון ומשחק כמו מלוע של תותח. הבעיה שכל זה היה צריך לקרות אם רק היו נותנים לו לשחק. וזה לא קרה. ומכאן בעיות המשמעת.
יעקב שחר לא הביא את שועה כקישוט למועדון, קישוטים יכולים לעשות בעלי תפקידים אחרים במכבי חיפה. שחר רוצה סוף סוף אליפות אחרי תשע שנים עקרות בהן ראה את הפועל באר שבע ומכבי תל אביב שולטות. השנה, שחר לא ראה בעיניים, הוא עשה הכל למען המועדון הכל כך אהוב עליו ובין היתר הבין, שרמת החלוצים בארץ לא משהו, בלשון המעטה, ולו יש את היהלום הישראלי הטוב ביותר. אם שועה יהיה טוב כמו בבני יהודה, אין סיבה שלא נעשה אליפות.
אז נכון, עד עכשיו לבלבול הולך מבחינת הטבלה. מרחק ארבע נקודות בלבד מהמוליכה והקבוצה הטובה בארץ ולא הכל גמור, אבל בלבול צריך לדעת, שיש צורת התנהלות מול שחקנים, מלאי אגו, שכולם חושבים שצריכים להיות בהרכב ושועה שונה באופיו מהיתר. בכל הסגל של מכבי ת"א, שהיא נכון לעכשיו הטובה ביותר, משום שניצחה העונה פעמיים את מכבי חיפה, אין שחקן התקפה ברמתו של שועה. חד וחלק.
בלבול גם צריך להבין, שאם זה מצליח עד עכשיו, אין ביטחון שזה יצליח בעוד חודש - חודשיים כשנכנס לישורת האחרונה. פה פציעה של אחד החלוצים, שם צהובים או אדומים ואז הוא יהיה חייב את שועה. אבל אז, באותם רגעים, הוא לא יהנה ממנו בכושר טוב, כי שועה כבר מיואש מהמאמן, הוא כבר לא נותן את מאת האחוזים וזה יבוא לידי ביטוי על המגרש. אילו בלבול ידע רק לחבק, להרגיע, לדבר, לתת ביטחון ובמיוחד לתת לשועה לשחק, הוא היה מקבל אותו בשיא המוטיבציה לקחת את מכבי חיפה לאליפות. היום, גם זה מאוחר מדי, וגם, לבלבול אין את האופי הזה לעשות את הפעולות האלה.
הכי קל לקבל שחקנים כמו איקוום אוטין, מקסים פלקושצ'נקו, מוחמד עוואד, עאיד חבשי, סינטיהו סלליך ודומיהם. הם לא יעשו צרות, גם אם הם מתוסכלים מכך שהם לא משחקים. אבל בלבול, קח דוגמה מהמורה שלך אברם גרנט, איך התנהל מול כוכבים "משוגעים" או מיוסי אבוקסיס מול שועה, או רוני לוי מול ערן לוי בנתניה. בארץ ובעולם יש המון דוגמאות של "משוגעים" שהיו כוכבי כדורגל, הם לא נזרקו ע"י המאמנים, אלא חיבקו אותם, נתנו להם להיות מאושרים ואהבו אותם, ואז הגיע המשחק בשבת והם נתנו הצגת כדורגל, הרבה למען המאמן שחיבק אותם. לצערי לבלבול אין את זה והמסקנה: חייבים להפרד.
אני ממש לא מקנא עכשיו בשחר. בבוקר שלישי הוא היה צריך רק להנות מהקבוצה שלו אחרי עוד ניצחון חוץ, לראות את הטבלה ולהבין שהוא יכול לתת פייט למכבי ת"א, תוך שהוא חוזה בקהל העצום והנהדר של מכבי חיפה. במקום זה, הוא קם בבוקר וכל הכותרות הן על ירדן שועה שהשתולל בחדר ההלבשה. האמינו לי, שחר היה מוותר על כל הכותרות האלה, אבל בשביל זה הוא צריך לעשות צעד דרמטי, לקבל החלטה, בלבול או שועה? אני נימקתי למה הוא צריך ללכת עם שועה.
לפני שלושה חודשים בערך, התבאטתי שהשילוב בלבול ושועה לא יחזיק מעמד, במכבי חיפה מאד כעסו עלי, אבל מסתבר שצדקתי כי ככה זה לא יכול להמשך. בתחרות הזאת בין האוהדים בנוגע לאיזה מועדון יותר גדול - מכבי ת"א או מכבי חיפה? התשובה שלי היא מכבי ת"א. ולמה? איזה שחקן יכול ככה להשתולל אצל ולדימיר איביץ'? באיזה מועדון יוצאות הדלפות מכוונות ככה על שחקן בקבוצה? רק שתי דוגמאות קטנות, אבל גדולות מאד כשרוצים לקחת אליפות.
