כבר היינו בסרט הזה. לא מזמן אפילו. הפועל באר שבע רוכשת שחקן עם פוטנציאל גדול, לתפיסתה, מאחת מקבוצות הביניים בליגה. בבאר שבע מספרים לנו שמדובר בעמוד תווך בעתיד החדש שהם משרטטים כעת למועדון. שזהו אחד מיסודות השושלת הבאה שנבנית אוטוטו בטרנר. אבל כל זה מסתיים אחרי תקופה קצרה. קצרה מאוד.
פעם זה דיא סבע, הפעם זה עדן שמיר. יש, נכון, הרבה מאוד הבדלים בין המקרים, אבל הקו המחבר ביניהם הוא חשוב יותר: שניהם הכניסו כסף מהיר למועדון, אבל גם לימדו עד כמה הבניה שם היא נמהרת, קפריזית ולא מובילה לשום מקום.
כאשר מחברים לסיפור של עדן שמיר, שחתם השבוע בסטנדרד ליאז', את פארסת גדי קינדה, מבינים למה מכבי תל אביב שולטת בכדורגל הישראלי בכזו קלות. ולמה בית"ר ירושלים והפועל באר שבע לא רק נמצאות במקום השלישי והרביעי, הן גם מתנהלות כמו קבוצות מהדרג הזה.
אתם יכולים לדמיין את מכבי ת"א משחררת שחקן שרק התחיל לפרוח אצלה כבר בינואר? אתם יכולים לראות את מיץ' גולדהאר חותם על חוזה מביך כל כך עם ג'קי בן זקן ומאפשר לו להחליט להיכן ובעיקר מתי אחד הכוכבים שלו יעבור? יפה, איך ידעתם? גולדהאר הוא לא פזרן קל דעת. ממש לא. הוא חושב על כל שקל שהוא מוציא. אבל גם הוא יודע שיש מקרים בהם הכסף שאתה מכניס לא יתרום לך יותר מדי ויגרום לך בעתיד, דרך התנהלות לא נכונה, להוציא עוד כסף. הנזק העתידי שיגרם למועדון עולה על ההכנסה המיידית שהעסקה הבעייתית מייצרת.
הבעיה שלנו היא שלא כולם גולדהאר. בית"ר ובאר שבע הן רק חלק מהעניין כאן. הסיפור של עדן שמיר וגדי קינדה הוא משל מדויק על הצרה מספר 1 בכדורגל הישראלי: תאוות הבצע החריגה מהמקובל של רוב השחקנים כאן, ההתנהלות הלא נכונה שלהם, והעובדה שהם מקשיבים הרבה יותר לסוכנים שלהם ופחות למאמנים שלהם.
שלא תטעו. אין שום דבר רע באהבה לכסף, בטח כשאתה יכול להשיג אותו, אבל רוב הכדורגלנים הישראלים כיום לא רוצים להטביע חותם. משאת נפשם המרכזית היא לא להגיע לתואר שיכניס אותם לספרי ההיסטוריה. חלומם הגדול באמת הוא לא ליצור משהו שגם בעוד 30 שנה יזכרו בו ובהם. את הכדורגלן הישראלי מעניין קודם כל להבטיח את עתידו הכלכלי. הוא ימהר לחוזה הגדול הראשון שיציעו לו, לאשליה התורנית שצצה, מבלי לחשוב על ההשלכות. מבלי להבין שהתמדה אולי תביא לו הצעה טובה יותר בזמן המתאים יותר.
כי מה עדן שמיר עשה בקריירה? למה הוא חושב שחצי עונה סבירה עם כמה הבלחות מספיקה לו כדי לצאת לקבוצה גדולה בבלגיה? המקרה של גדי קינדה אפילו חמור יותר. אחרי שנים של דשדוש, הוא סוף סוף מצא את הניצוץ שימנף את הכישרון שלו בבית"ר ירושלים, וכבר הוא ממהר לאשליה הבאה שהאלוהים-סוכן שלו מעביר לו.
האם קינדה או שמיר שכחו שרק לפני זמן קצר הקבוצות הקודמות שלהם כמעט ירדו ליגה? האם הם לא מבינים שהם יכולים לאבד מהר מאוד את כל מה שבכל זאת השיגו בזמן האחרון? נכון, סטטיסטית שיטת העבודה של הכדורגלן הישראלי מייצרת גם הצלחות בחו"ל. על כל שלושה רועי קהת יש רמי גרשון אחד. אבל ברוב המקרים זה מסתיים בחזרה זריזה לארץ, לאיזו קבוצה נואשת שמשלמת מעבר למה שהיא מסוגלת, רק כדי לגלות שאותו שחקן כבר איבד את הדרייב, את הכיוון והוא לא מסוגל להתחיל הכל מהתחלה אחרי כל כך הרבה תחלופות. אבל היי, הוא כבר עשה את הקופה שלו.
ולא, שלא יספרו לנו שלא מסרבים להצעות מליגות בינלאומיות. כולנו יודעים שברוב המקרים הקבוצה הזרה לא באמת חשקה בשחקן הישראלי. היא לא עקבה אחריו בצורה מאסיבית ובנתה תיאבון להביאו. מעטים המקרים שזה פועל כך. לרוב, מדובר בקשר טוב של סוכן שהצליח להשחיל את החניך שלו (כן, חניך שלו) למועדון בו הוא מקושר היטב. לרוב, מדובר בניצול ציני של סיטואציה שנוצרה, של חלל שנפער, ומי כמו הסוכן הישראלי ממהר לזהות זאת. פעם שחקן היה צריך להוכיח את עצמו בארץ כדי לצאת לחו"ל. היום אף אחד לא חושב על זה.
ככה, בין היתר, הכדורגל שלנו הולך ומאבד את השחקנים שלו. ככה, ביו היתר, מתרוקן לו הענף מהכוכבים הבאים שלו. כל פרח שרק מתחיל לצמוח, נקטף. כל פריצה שסוף סוף מגיעה, נעצרת. אחדים, יחידי סגולה, מוציאים מהמציאות הזו קריירה נהדרת. אבל זו סטיית תקן. הרוב נובלים. נרמסים.
עומר דמארי היה רק אחד מהם. הוא היה הדבר הכי קרוב שהיה כאן לערן זהבי, אבל המהירות שבה הוא נטש את ההצלחה שלו באוסטריה, עלתה לו בקריירה. גם בגלל פציעות אבל לא רק, הוא איבד כיוון. ואם כדורגלן שעשה דברים נהדרים באמת כמו דמארי קרס ככה, מה יהיה עם שפן הניסוים הבא והפחות מוכשר.
כל ילד יודע שהשיטה, ברוב המקרים, היא לצאת לחו"ל רק כדי לקבל חוזה שמן בארץ. חבל מאוד שזה כך. כדורגלנים גדולים בעבר שלנו אהבו כסף גם הם. אבל הם שילבו אותו עם החלום המקצועי הגדול שלהם. הם ניהלו את הקריירה שלהם כך שהם גם יתעשרו, אבל גם יותירו חותם ממשי כשחקנים. כמנהיגים. כדמויות שהובילו מועדונים.
היום החלק האחרון לא קיים כמעט במשוואה. הרבה יותר כדורגלנים יוצאים לחו"ל, אבל החו"ל ממש לא משתלם מלבד למנהלי חשבון הבנק שלהם ולסוכנים שלהם. הם מאבדים כיוון, הנבחרת מאבדת כישרונות והענף מאבד מהמקצוענות שלו. כל עוד בעלי הקבוצות ימשיכו להיות בובות במשחק הסוכנים הזה, כולנו נמשיך לסבול.
