מאיר אהוב יקר שלי. כל כך עצוב לי בלעדיך. קשה להאמין שהשבוע מלאו שלוש שנים ללכתך ממני ואני עדיין לא מעכלת. כתבו שאתה אבידת הספורט של העשור אבל בשבילי אתה אבידה של ארבעה עשורים. ארבעה עשורים וקצת שחיינו, אהבנו וגידלנו משפחה לתפארת. ארבעה עשורים וקצת...ואם לדייק אז הקצת הזה היה השנה וחצי הארוכות ביותר בחיי.
הקצת הזה היה כאב, צער ועצבות אין קץ מאז אותו יום ארור שבו ניתן לנו גזר דינך. אותו גזר דין מוות אכזרי של גסיסה איטית ומתמשכת עם סבל נוראי, ואתה גיבור שלי, נלחמת בכל הכוח על להמשיך לחיות, עוד קצת. על עוד יום שידור שהיה אהבת חייך, היית מוכן אפילו לנסות טיפול בחמצן כשהאמנת שזה יאפשר לך עוד מספר ימי שידור. וכשהבנת שאין בזה תועלת, ואתה לא מצליח לשקם ולו במעט את הקול שאבד, העפת מעליך את הצינורות וסירבת לתחנוני לתת לזה עוד צ'אנס.
לא ביקשת לעצמך דבר. לא ביקשת רחמים, לא הזלת דמעה ולא שאלת למה. קיבלת את גזר הדין בגבורה. כל מה שביקשת מהרגע בו ידעת שזמנך קצוב היה לשמור על השגרה ורק לשדר, לשדר ולשדר עד לרגע בו נדם קולך ונכנעת. זה קרה לך פעם אחת בעבר בשידור המיתולוגי בין ישראל לצרפת כשזעקת ללא קול "שער, שער". גם אז נלחמת להפיק עוד טיפת קול, גם אז אמרת לי שזה היה הרגע הכי מתסכל שלך. רק שאז לא האמנו שאתה תשוב ותאבד את הקול, אבל הפעם לנצח.
מאיר אהוב שלי, אתה ודאי לא היית מאמין למה שקורה עכשיו, בעולם הזה שאתה כבר לא חלק ממנו. השנה אפילו אזכרה מצומצמת ומשפחתית לא אוכל להעניק לך ולא, זה לא באשמתי. מגפה מטורפת וחסרת רחמים נחתה על עולמנו. היא הגיעה מסין, חבילה שהפעם אף אחד לא הזמין והיא חוטפת אנשים מכל הבא ליד, אבל בעיקר מתמקדת בדור הקשישים.
כן יקירי, גם אתה כבר מקבל את התואר קשיש. אני יודעת כמה שנאת כשהיו אומרים לך את המילה "בגילנו", תמיד אמרת לי: 'אני לא מרגיש בגילם'. וודאי לא היית מאמין אם הייתי מספרת לך שבתוך שנה אחת היו לנו שלוש מערכות בחירות ועדיין אין הכרעה. שהמדינה האהובה שלך בבלגן נוראי ולא רואים תקווה באופק, שביטלו את משחקי היורו וגם האולימפיאדה בסכנה.
מאיר שלי, יש לי גם בשורות טובות. נולדו לנו בתקופה הזאת עוד שני נכדים מתוקים לשתי בנותינו סיון וסביון. שתיהן ספונות עכשיו בביתן עם משפחתם. האחת בלונדון והשנייה בלוס אנג׳לס. כמוני כאן, הן עוברות את אותה חוויה ומפוחדות בדיוק מאותם דברים כמונו. לא להאמין איך כל העולם הענק הזה הפך להיות כפר גלובאלי קטן.
אני מגששת את דרכי בחשכה בצעדים קטנים ומקווה שיום אחד אמצא את האור ואוכל להמשיך הלאה לבדי. אולי הגיעה העת לתת לך נשיקה וחיבוק אחרון לאסוף את השברים ולצאת לדרך חדשה.
עיריית הרצליה, עיר הולדתך שאהבת כל כך החליטה, להנציח אותך על ידי קריאת היכל הספורט בעיר על שמך. לצערי לא ניתן לקיים אירועים בעת הזאת ואנו נאלצים להמתין עד יעבור זעם אז נוכל להתכנס יחד כל אוהבך לטקס מכובד בדיוק כמו שמגיע לך.
אוהבת אותך תמיד,
אולי.
