פתאום, זה נחת על כולנו. בני אדם, מכל שכבות החיים, מצאו את עצמם לפתע בפני מציאות חדשה. לא מוכרת. כן, כולנו היינו שם עם שפעת החזירים או הסארס (חלקנו אפילו זוכרים את הפרה המשוגעת), אבל אפשר כבר לאבחן (בלי להיות מומחה רפואי) שהקורונה היא משהו אחר. בעיקר בגלל שהיא אמנם לא ממש פוגעת במי שנדבק (אחוז ההחלמה יחסית גבוה ואחוז התמותה יחסית נמוך, כך לפחות טוענים המומחים), אבל משתקת את כל הסביבה שלו מחשש להידבקות, ומטילה צל כבד על הכל.
ולראשונה בחיי הבוגרים, בטח בחיי כאוהד ספורט, אתה נאלץ לקבל את המצב שבו גם חלקת האלוהים שלך נפגעת. איך אמר שאולי באותו מונולוג נפלא מ"ארץ נהדרת" שהפך ויראלי לאחרונה? "עכשיו, זה הגיע אליי". הספורט בוטל. מראשון משחקי הכדורגל ועד אחרון משחקי הכדורעף, מליברפול ועד הקבוצה שלי (בית"ר נורדיה ירושלים, אהבת עולם) מליגה א' דרום. הכל נגמר בעיר, ואין לאן ללכת.
ולפעמים אתה מרגיש קצת אשם שזה באמת מבלבל אותך. הופך לך את היוצרות. אחרי הכל, יש צרות אמיתיות בעולם. יש אנשים שממש נפגעו, יש חרדה גדולה ומשתקת שסובבת אזורים לכאורה הרבה יותר רגישים מאשר המשחק הקטן הזה שלך. אבל האמת היא, שלאוהדי הספורט, עצם קיום הספורט הוא בהחלט מהותי.
הספורט כשלעצמו הוא אולי לא "חשוב", אבל הוא בהחלט הכרחי כסימן לשפיות. כמו היונה שמגיעה עם עלה הזית, הוא נועד לסמן לך שהכל בעצם בסדר. בעולם לא יציב שמשתנה כל הזמן, היה דבר אחד ברור: בשבת בחמש יהיה פרמייר ליג, וקצת מאוחר יותר ליגת העל תתחיל, ובערב יהיה סיכום מחזור, וביום ראשון יהיה כדורסל, בשלישי ורביעי צ'מפיונס. היה סדר. מסוים. היה סימון מהקוסמוס שיש תחום אחד שלא באמת נפגע, גם כשיש סערה בחוץ. יש עם מה להתחמם בתוך הבית.
וכשגם זה נעצר, ולו מהסיבות הכי לגיטימיות בעולם - הרי אי אפשר באמת לקיים ספורט, בתנאים שבהם קבוצות לא מתאמנות והראש של האתלטים לא נמצא במשחק - אתה מרגיש שאין לך לאן ללכת. שערפל גדול מציף את התודעה, ואין מה שיספק בהירות, או יחזיר מעט שפיות - דווקא דרך משהו לא שפוי במהותו, כמו משחק ספורטיבי שמתרחש אלפי קילומטרים ממך, אבל גורם לך להתרגש או להתעניין או להתאכזב.
ואוהדי הספורט, כעת, בעיקר שולפים את הספורט מפעם: את המשחקים שאהבו, את השערים שגרמו להם להתלהב, את הזכרונות היפים שאספו מהמגרשים. בתקווה שמתישהו, כשהסערה הנוראית הזאת תחלוף, כשמסכות שוב יחזרו להיות מונח בפורים וקורונה תחזור להיות בירה, נוכל לחזור ולייצר זכרונות חדשים. להמשיך ביחד את מלאכת החיים עצמם.
"...מעיין ידעתי בין עשבי הבר
בתוך השקט הכחול
לו ידעתי ככה לחיות
לנבוע ולעד לא לחדול.
הימים שעוד נותרו לאהבה
חומקים מבין האצבעות
ואנחנו לא נבקש
לא אות ואף לא רמז לבאות.
חלקת אלוהים ופיסת שמיים
דבר לא אבקש, רק אבן קטנה
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה..."
(יורם טהרלב)
