והיום, במסגרת התכנית ״הבלם שדיבר יותר מדי״, הגנת נס ציונה קיבלה שיעור מאלף על ההבדל בין הצהרות לבין מעשים. השכנוע העמוק של דריס וייטנס (זה גרסת העלי אקספרס של דריס מרטנס??) שנס ציונה לא תספוג לא החזיק מים מול הבליץ הירוק הפסיכי, ובחסות אדום מפוקפק משהו, זכינו לראות קצת ג׳וגו בוניטו ומהלכי כדורגל משובחים מהבונבונים הירוקים והמתוקים שלנו.
זה לא שלפני הכרטיס האדום נס ציונה באה לסמי עופר להביא את בשורת הטוטאל פוטבול, אבל אחריו זה כבר היה ממש ברמת עשרה שחקנים על קו השער, פחות או יותר. עד השער הראשון, זה היה קרב חפירות מתיש, שהתנהל בסבלנות ראויה לציון מצד מכבי חיפה, עד לרגע בו נמצאה הפרצה, כמובן במחצית השנייה שבאה עלינו לטובה. הסיפור המשחק הזה טמון במהלך השער הראשון - בלם בישל לבלם. די מסגיר את הדינמיקה של חתול ועכבר שראינו הערב. והחתול רעב לאללה...
הבשורה החיובית העיקרית מהמשחק הזה הביא, כאמור, היא שהתגוננות חסרת כל יומרות פשוט לא משתלמת מול מכבי חיפה. גם אם אחד עשר הפותחים לא מבריקים ולא מרוכזים, בסופו של דבר אנחנו מוצאים את הפרצה, ועם שובם של מוחמד עוואד (איזו מסירה מדהימה לדולב חזיזה בקול הרביעי), ירדן שועה (איזה גול ואיזו סלטה! מאיפה הוא הביא את זה?!) וכמובן חזיזה הנהדר לרוטציה, מתפתח אצלנו יופי של עומק התקפי.
וואלה, ממש נהניתי ממכבי חיפה במחצית השנייה. ברור שיש נסיבות שכביכול מקהות את העוקץ מהתבוסה הגדולה (עשרה שחקנים, נס ציונה נפלה מהרגליים, גלזר באסיסט אופייני לניקיטה סוגר את ההתמודדות מעשית), אבל לא חסרות דוגמאות למשחקים שבהם השחקנים בירוק קיבלו נעילת ברכיים והאוטובוס של היריבה זכה במטרה שלו ויצא עם נקודה, ואפילו שלוש, מסמי עופר.
והיום, לא היה ספק לרגע אחד שהשער יגיע, וכשהוא יגיע, יגיעו לאחריו עוד כמה שערים. והדרך שבה הגיעו השערים - פשוט תאווה לעיניים...
אתם יודעים מה? אפילו הניצחון של מכבי תל אביב והפער שנותר בעינו לא הרס את הכיף מההצגה שראינו במחצית השניה. תראו, אני לא אהיה מרוצה משום דבר מלבד אליפות בעונה הזו (או בכל עונה אחרת), מקום שני זה לא הישג מבחינתי, ואסור לנו להתפשר, בשום מצב, על כל דבר שיהיה פחות ממאבק צמוד עד לרגע האחרון. ינואר לא מביא איתו בינתיים רכש למגינת ליבנו, והשמועות על מגן ימני מחליף לא ממש עושות שכל או מתיישבות בקנה אחד עם הצורך האקוטי שלנו בעיבוי הגיבוי של מרכז השדה, שנמצא כרגע בסטטוס לא קיים (הגיבוי, לא מרכז השדה הפותח, כפרה עליו).
אבל איך שזה לא ייגמר, ומה שלא יהיה, אחרי שמונה שנות גועל נפש מזוקק בשלל צורות, אחרי אינספור תצוגות נפל ושנים של מאזן בית של צפרירים חולון, אפשר סוף סוף קצת להתרווח בכיסא בסמי, להתגאות מכל לב בקבוצה שמייצגת אותך - ופשוט ליהנות מהדרך.
