הכדורגל הישראלי והפוליטיקה הארצית לא הולכים ביחד. כלומר, חלק מהמועדונים מושתתים על אידיאולוגיה פוליטית והקהל משקף את הלך הרוח בחברה הישראלית, אבל שם זה מתחיל ושם זה נגמר. למעט פלירטוט של אלי אוחנה עם הבית היהודי, עד היום שום גורם מהכדורגל המקומי לא חצה באופן מוחלט את הקווים. שלא לדבר על לכהן כחבר כנסת, או שר בממשלת ישראל.
השבוע, עם ההצהרה של אלונה ברקת כי היא מצטרפת לימין החדש והשיבוץ שלה במקום השלישי והגבוה של המפלגה החדשה, היינו עדים להיסטוריה. היסטוריה שאולי תתברר כסנונית ראשונה בהשתלבות עתידית של בעלי מועדונים בפוליטיקה הארצית, כי אם כבר לשנות את המציאות, אז אין מתאימה יותר מהבעלים של הפועל באר שבע למשימה הזאת.
אז לאיזו מפלגה מתאימים הבעלים בליגת העל? איפה הם יכולים להרגיש כמו בבית ולאן אנחנו ממליצים להם לפזול? חשוב להדגיש: כל קשר בין הכתוב למציאות הינו מקרי ביותר.
מיץ' גולדהאר – הליכוד או חוסן לישראל
הוא ממעט לדבר, הוא גבוה, הוא מרשים והוא רחוק מלהיות פוליטיקאי טיפוסי. לא, אני לא מתכוון לבני גנץ כי אם לבעלים של מכבי תל אביב, שבדיוק כמו הרמטכ"ל לשעבר לא מתבוסס בביצה המקומית ועושה הכל כדי להנהיג. את הכדורגל הישראלי. בינתיים זה הולך לו לא רע, השאלה כמה זמן הוא יישאר על המפה.
במחשבה שניה מיץ' מתאים לליכוד ולו מסיבה אחת גדולה: מכבי היא מפלגת השלטון של הכדורגל הישראלי וכל עוד זה תלוי במיץ' הוא ימשיך להיות כאן ראש הממשלה לפחות לעוד קדנציה.
יענקל'ה שחר – ש"ס
בדיוק כמו מקימי המפלגה הספרדית, יענקל'ה שחר הגיע לפסגת הכדורגל מלמטה. גם הוא בדיוק כמוהם היה אנדרדוג, שם את הונו על מטרה צנועה וזכה בכל הקופה. בזכות עבודת קודש הוא הצליח לעשות יש מאין ולהפוך את מכבי חיפה נטולת התארים וההיסטוריה לאימפריה.
אלא שבשנים האחרונות חווה שחר אינספור פרשיות בתוך הבית, פרשיות שפגעו במועדון וגרמו לו לאבד כיוון. למעשה, במשך עשור מנסה יענקל'ה להחזיר עטרה ליושנה ללא הצלחה. הוא לפחות יכול להתנחם בזה שהסיכוי שלו להצליח במשימה, גדול יותר משל אריה דרעי וחבריו למפלגה.
איזי שרצקי – כולנו
בדיוק כמו כחלון וחבריו, איזי דואג לחלשים. לא רק במילים, כי אם גם במעשים. שרצקי תורם במשך שנים לחברה הישראלית, מנסה לקדם שיוויון בין חזקים לחלשים ומשקיע את כל הונו ומרצו בפריפריה הישראלית. הוא אפילו לקח קבוצה מאזור מוחלש ושם אותה על מפת ההישגים, בדיוק כמו שכחלון מנסה לעשות עם הפריפריה כבר חמש שנים, מאז פרש מהליכוד. הבעיה, שלהבדיל מהשנים הקודמות, בדיוק כמו כולנו ולמרות כל הפעולות, התוצאות לא מגיעות.
משה חוגג – יש עתיד
חוגג, שהגיע לבית וגן כרוח חדשה, לא בוחל באמצעים כדי להגיע לפסגה. הוא משחרר מזומנים, יורה לכל הכיוונים ועושה הכל כדי לכבוש את הטופ של הכדורגל הישראלי. בינתיים, בדיוק כמו יאיר לפיד, זה לא ממש עוזר לו להתרומם בסקרים.
האמת, שגם אם חוגג יצליח לטפס במעלה הטבלה, ועם כל הכבוד להשקעה (ויש כבוד), כל עוד יש במגרש שני שחקנים חזקים כמו מכבי תל אביב והפועל באר שבע, אל הפסגה הוא לא יכול להגיע. כן, בדיוק כמו יאיר לפיד, נכון להיום יש לחוגג תקרת זכוכית: מקום שלישי וזה למרות התחושה של כולם בטדי שאיתו יש עתיד.
אלי טביב – התנועה
הוא אומנם כבר לא חלק מרשימת בעלי הבית בכדורגל הישראלי, אבל אחרי שהיה בתנועה מתמדת במשך שנים, נדד בין שלוש מועדונים והשמועות מספרות על כוונה לרכוש בית רביעי, היינו ממליצים לו על חיבור טבעי עם ציפי לבני.
האמת שהם די דומים: שניהם מזגזגים בלי סוף, שניהם יכולים להחליף אידיאולוגיה רק כדי להישאר בכותרות, שניהם לא זוכים לאהדה רחבה בציבור, ואין מי שירצה לתת להם את המושכות. ואם כבר מושכות, היינו ממליצים ליו"ר התנועה לתת לו להיות היו"ר שלה. אחרי הכל, כבר הוכח שטביב הוא היחיד שיכול להביא תוצאות כנגד כל התחזיות. מי יודע, אולי איתו לבני עוד תזכה בבחירות.
יואב כץ – מר"צ
יואב כץ הוא עוף מוזר. בדיוק כמו החברים מהמפלגה של תמר. הוא משקיע וחוסך, משחרר וקונה, נותן גב ומפטר, מכוון גבוה ומסתפק במועט, והכי חשוב אהוד ושנוא בעת ובעונה אחת. מה שמביא אותי למסקנה שהוא חייב לקבל מגברת זנדברג שריון ברשימה. משהו כמו מקום שישי יכול לעבוד מצוין. מקום טוב ששניהם ישמחו להגיע אליו.
ג'קי בן זקן – הרשימה המאוחדת
חשבנו על האיחוד הלאומי, אבל מכיוון שאיחוד הקבוצות באשדוד לא הביא יותר קהל למגרש, החלטנו ללכת על האיחוד של המגזר. בעוד הפועל אשדוד משכה אלפים למגרש והדרבי מול מכבי נחשב לדבר החם בעיר הנמל, מאז שהוקמה הקבוצה העירונית ראינו פחות ופחות אוהדים במגרש.
בדיוק כמו שקורה למפלגות הערביות, שמנסות ערב הבחירות להתאחד אבל מוצאות את עצמן מסוכסכות בינן לבין עצמן ועם פחות תומכים, מה שפוגע בכוחן. אומנם בכל התחזיות המוקדמות זה נראה עבורם טוב, אבל מאז שאחמד טיבי החליט לחתוך, הרשימה המאוחדת מתקשה לקושש קולות.
אבי לוזון – הבית היהודי
בדיחה ישנה ומוכרת מספרת שבעבר הלא רחוק הדברים במכבי פתח תקווה היו נסגרים מדי שישי בערב, סביב שולחן השבת בביתה של האחות אביבה. עוד בדיחה ישנה מספרת שאצל הלוזונים יש חוג סגור ומצומצם של אנשי מקצוע שיכולים להצליח לשרוד יותר מקדנציה. ובמילים אחרות: אף אחד לא יכול להצליח במועדון, כל עוד לא קוראים לו גיא לוזון.
בקיצור, יש לנו בית, יש לנו יהודי ויש לנו חוג מצומצם של אנשים עם אותו די.אן.איי. ואם זה לא מספיק, כמו שזה נראה, אחרי הפרישה של שקד ובנט, מצביעי המפלגה יכולים להיכנס במונית אחת קטנה. עוד בדיחה על מכבי פתח תקווה.
ניסנוב – המחנה הציוני
יש להם מסורת, שורשים ואפשר לומר שהם היו אחת מאבני היסוד של הכדורגל הישראלי. יש שיגידו שהם היו מפלגת השלטון במשך כמה עשורים. אבל היום? היום האדומים הופכים ליותר ויותר לא רלוונטיים. עד כדי כך שהסיכוי היחיד שלהם להינצל ממלחמות ההישרדות ולחזור לקדמת, הבמה נעוץ בהחלפת ראש המפלגה. למזלם של האוהדים, להבדיל מאבי גבאי, האחים ניסנוב מודעים למצבם וישמחו להעביר את המושכות למי שיוכל להציל את הספינה.
ברק אברמוב – ישראל ביתנו
לפחות לפי הסלוגנים ליברמן לא עושה חשבון לשמאל, בדיוק כמו שאברמוב לא עשה חשבון לכל מי שקרא קריאות גזעניות. בדיוק כמו ליברמן גם הוא התייצב מול המצלמות ועמד על שלו, מתוך ידיעה שזה עלול לעלות לו באיבוד מקומו. למה? כי הוא חזק. איש עם עקרונות ברורים ונחישות. הבעיה שלו, בדיוק כמו ליברמן, שעם כל ההישגים אין לו יותר מדי מצביעים. ההפך, גם בביתו הוא זוכה להמון חיצים.
