יום חמישי בלילה, אולם הופעות בירושלים. המקום מלא עד אפס מקום. כולם נרגשים. אפילו הבעלים שותף, שראה בחייו כמה הופעות של זמרים, מתקשה להסתיר את ההתרגשות. בתשע ורבע בדיוק, אחרי שנתנה לקהל להמתין מעט, היא עולה לבמה, פותחת את הפה וכולם מחייכים.
הקול שלה לא יכול להשאיר אותך אדיש, אבל אחרי שתי דקות של שיכרון חושים אתה רואה שהקהל לא ממש איתה, שהפתיחה צולעת משהו. "בחירת השירים להתחלה לא טובה", מסביר לי חבר אחרי שלושה שירים, "כל סופר או תסריטאי מתחיל יודע שעל מנת לייצר להיט, חייבים התחלה אמצע וסוף חזקים. בין לבין מותר לך להוריד קצת הילוך. אותו דבר בהופעה".
עד שהוא מסיים לנתח, דקלה מעבירה הילוך והערב מתחיל להתחמם. מאותו רגע זו הופכת להיות חוויה מדהימה. שיר הסיום צורב בך את הזיכרון. זיכרון שכל אחד מ-300 הצופים ייקח איתו לחיים. "מתי אתה מעביר לי את הטור על בניון?", מפריעה לי הודעת הוואטסאפ של העורך. "בדיוק התחלתי לכתוב אותו", עניתי.
מעולם לא "המלצתי" לו לתלות את הנעליים לפני שהוא יחליט. מעולם לא טענתי שבניון צריך היה לפרוש בשיא. לא אחרי הפרק האירופי המפואר ולא אחרי הפארסה עם אוהדי מכבי חיפה. ההפך, מבחינתי שחקנים כאלה צריכים להמשיך לשחק כמה שיותר כדי שהם, אבל בעיקר אנחנו, נהנה יותר ויותר.
בדיוק כמו שהייתי מוכן לראות את אורי מלמיליאן מסובב עוד בננה אחת, את אלי אוחנה מסבסב שחקן הגנה עוד פעם אחת ואת אייל ברקוביץ' עם עוד רגע גאונות אחד, כך הייתי שמח לראות את יוסי בניון עם עוד הברקה אחת. ועוד אחת, ועוד אחת. שלא ייגמר לעולם. אבל זה אני. האוהד הרומנטיקן, הסנטימנטלי. זה שגדל ביציע העץ בימק"א ועבורו הסיפור, הזיכרון והחוויה הם לפעמים הרבה יותר מהתוצאה. זה שריח קלמנטינה מזכיר לו מיד את השבתות החורפיות והבוץ ברחבות ה-16, זה שחמין של שבת הן עבורו מילות קוד להתארגן ליציאה למגרש. זה שמחפש את הסיפור מאחורי המשחק.
לצערי לא כולם רואים כך את התמונה. עבור אוהדים רבים המטרה מקדשת את האמצעים. ולא רק עבורם. גם בעלי קבוצות ומאמנים נוטים לראות את התמונה הצרה ולחשוב בצורה קרה. כאן ועכשיו. הם שוכחים שבסופו של דבר, ועם כל הלחץ מסיבי, מדובר בסיפור נפלא והורסים לו את הסוף כל כך הרבה פעמים. ורובנו מה לעשות זוכרים בעיקר את הסוף.
בדיוק בשביל זה ליוסי בניון היה מגיע לסיים את הקריירה בצורה יפה ובמקום ראוי. האידיאל של הסיפור היה עונת פרישה בהפועל באר שבע או מכבי חיפה. שתי קבוצות איתן היה מזוהה בחלקים שונים בקריירה. ואם להרחיק לכת בשם הסיפור, מכיוון שבניון כל כך רוצה להמשיך לשחק, הייתי חושב אפילו על דימונה. כן, מחזיר אותו למקום שנתן לו את היסודות ושם סוגר את הסיפור. לא לפני שהוא מעלה אותם ליגה ופורש.
אבל המציאות שונה. הסיפור של בניון מתחיל מצוין, יש לו אמצע נפלא, אבל הסוף שלו בעייתי נורא. הוא השתבש איפשהו בחיפה ומשם הסופר שלו איבד את הכיוון לגמרי עד שהגיע לפתח תקווה. עכשיו בניון מנסה לשכתב את הסוף, לשנות אותו ברגע האחרון. שלא תטעו, לגיבור של הספר יש חלק גדול בהריסת העלילה, אבל משה חוגג נתן לו הזדמנות לתקן אותה. החזרה לבית"ר ירושלים יכולה להציל אותו ולהשאיר את הספר בין רבי המכר של הכדורגל הישראלי. כדי שזה יקרה המועדון והשחקן עצמו חייבים לעמוד בכמה תנאים. אחרת זה לא יעבוד. במיוחד כששעון החול הולך ואוזל.
התנאי הראשון תלוי בניר קלינגר. המאמן חייב לתת לבניון לשחק. הוא חייב למצוא לו את המקום המכובד בפאזל. לצאת מהרצינות ולפנות מקום לרגש. לתת לבניון לפחות חצי שעה מדי מחזור. לא עוד חילופים בדקה ה-90, לא עוד להתחמם משחק שלם על הקווים. לתת לו ליהנות מסטנדינג אוביישן בכל משחק, אם זה כמחליף או כמוחלף. קלינגר צריך להבין שבמימד הזמן זה מה שיזכרו מהפרק סיום של השחקן ולעגל פינה פה ושם.
התנאי השני תלוי בקהל. אוהדי בית"ר צריכים לקבל את הקשר במפגן תמיכה בכל עליה של הקבוצה לדשא ובכל ירידה ממנו, מבלי קשר ליכולת שלו, כן, ממש ככה, כמו שהם נהגו עם בניון עד כה. במקביל, היה נחמד אם גם שאר הקהלים היו מוקירים לו כבוד מדי משחק ועומדים לכבודו כשהיה יורד מהמגרש, כמו שראוי לאחד השחקנים הכי גדולים שידע הכדורגל כאן, כבוד דומה לזה שקיבל קובי בראיינט בסיבוב הפרישה שלו. כנראה שזה לא יקרה בכל מגרש בארץ, אבל אלו שכן יכולים לייצר תפאורה מושלמת ובמה לתנאי השלישי במשולש: השחקן.
בניון חייב לשנות פאזה ומהר. יש לו בסך הכל חצי עונה ליהנות ולחתום קריירה מפוארת. לא עוד רגשנות יתר, לא עוד משחקי כבוד. פשוט לבוא וליהנות. אם הוא ייהנה, הוא יתרום לבית"ר מקצועית. אם הוא ייהנה, אנחנו נהנה. אם הוא ייהנה, יש סיכוי שהסיפור הזה ייגמר עם התחלה, אמצע והפי אנד.
