עונת 90-91, בית"ר ירושלים פותחת בסערה ואחרי חמישה מחזורים תופסת את הפסגה. נכון, זו היתה רק התחלת העונה, אבל הכדורגל השמח, הניצחונות המפתיעים, האווירה מסביב, השחקנים הצעירים ו-ולדימיר לאלוב אחד, הבטיחו עונה יפה. אלא שאז הגיעה מלחמת המפרץ, איתה פגרת משחקים ארוכה ועזיבה של הבלם הבולגרי. מאותו רגע, הקבוצה של זאביק זלצר לא הצליחה לשחזר את החוסן של פתיחת העונה. יתרה מכך, מספר פציעות של שחקנים צעירים, דרדרה את הצהובים-שחורים עד הליגה השניה (ארצית דאז).
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של קבוצות שהשתנו מן הקצה אל הקצה בגלל שחקן אחד שעזב אותן, או לחליפין הצטרף. נכון, בדרך כלל מדובר בקבוצה קצרה עם סגל פחות איכותי ולכן השינוי בסגל היה כל כך מהותי, אבל עדיין העובדה ששחקן אחד או שניים משנים את התמונה מוכר לכולם.
גם השנה ניתן לראות את זה במספר קבוצות: בלם הרכש של אשדוד ייצב את ההגנה של תורג'מן, העזיבה של חנן ממן סיימה לקלינגר את חלום האליפות ואפילו מכבי תל אביב עם ובלי אלי דסה הן שתי קבוצות שונות. למעשה, רק שתי קבוצות בכדורגל שלנו לא מושפעות מכך בשנים האחרונות: מכבי חיפה, שלא משנה את מי תביא, תמיד תראה כאילו עלתה בסגל חסר. והפועל באר שבע, שלא משנה את מי תוציא, עדיין תהיה חזקה מאוד.
העונה של האדומים מבירת הנגב לא מלהיבה כמו שתי האחרונות - הכדורגל פחות שוטף, ההגנה יותר חדירה וגם קצב צבירת הנקודות לא כשהיה - ועדיין, מבחינה מקצועית דווקא העונה מדובר בהישג הגדול יותר של ברק בכר, בטח אם זה יסתיים באליפות. רגע, לפני שאתם שולחים אותי ללמוד כדורגל ואת אמא שלי לעבוד בצומת, אני אסביר.
באר שבע הגיעה לעונה הזאת אחרי העזיבה של מאור בוזגלו, אבל עם סגל חזק דיו כדי לקרוא תיגר על אליפות שלישית ברציפות, דבר קשה מאוד כשלעצמו. בטח כשהיריבה העיקרית שלה, מכבי תל אביב, עשתה הכל כדי להחזיר אליה את צלחת האליפות. אלא שאז מצבת השחקנים של האלופה, החלה להשתנות.
קבלו רשימה חלקית: זה התחיל עם מרכז ההגנה, אולי הנקודה הכי קריטית בקבוצת כדורגל. מיגל ויטור שנפצע ושיר צדק שהושעה, השאירו את המאמן עם בור עמוק, אותו הוא נאלץ למלא עם מספר אלתורים. זה המשיך עם הפציעות התכופות של בן שהר, טוני וואקמה ומאור מליקסון שעושים שבוע שבוע. תוסיפו לה את ההתמוטטות של אליניב ברדה, שאולץ לפרוש, את מיכאל אוחנה שעסוק במשחקי כבוד במקום לשחק על הדשא, ואת ג'ון אוגו שהורחק לתקופה ממושכת אחרי שהחליט לפרוק כל רסן.
לכל סעיף כזה תוסיפו רעש והמולה מסביב (פרשות קוראים לזה אצלנו) ותבינו שההישג של באר שבע העונה עצום. המקום הראשון ערב המחזור מוכיח כמה המועדון של אלונה ברקת חזק. בעוד כל קבוצה אחרת היתה לבטח מתפרקת, אצלה ממשיכים ללכת בדרך. היא אומנם יותר קשה ופחות יפה, אבל הדרך הזו עדיין מובילה אל המטרה.
זה קורה בזכות ניהול נכון, שקט ומקצועיות. בבאר שבע מביאים תחליפים נכונים תוך כדי תנועה. כל התקלה, מוצאת תשובה. כל סוגיה, מוצאת פתרון. וככה, מבלי שבכלל נרגיש, הפך גיא מלמד לשחקן חשוב בניסיון להשיג עוד אליפות. כן, גיא מלמד שאף אחד מאיתנו לא היה רואה בו לפני חודשיים כשובר שיוויון. תוסיפו לזה את הבינגו עם חנן ממן ותבינו שבבאר שבע יודעים מה לעשות.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, הקבוצה לא בנויה על וואקמה בלבד, כמו שניסו לצייר כאן עד לא מזמן. קראו לו ערן זהבי של באר שבע. החודשים האחרונים מוכיחים שהוא חשוב מאוד, אבל הקבוצה לא תלויה בו. למעשה היא לא תלויה באף אחד ספציפי. באורח פלא תמיד יש להם את האס התורן שיקום מהספסל ויספק תוצרת.
הערב האדומים מבירת הנגב יפגשו את הצהובים מבירת ישראל, אולי הקבוצה הכי מלהיבה בליגה שלנו, שבדומה לבאר שבע, למרות כל ה"פרשות" במהלך העונה, מצליחה להוציא מים מהסלע. יש כאלה שקוראים לזה משחק עונה. לא אני. הדרך עוד ארוכה והמפגשים בפלייאוף יכריעו את סופה, אבל כבר עכשיו ניתן לומר שההישג של שני הצדדים עצום. איך זה יסתיים? בתיקו רב שערים וניצחון של ג'ורדי קרויף.
