את המדריך לקריירה מוצלחת, מיכאל אוחנה כנראה לא קרא. שנה וחצי אחרי ש-50% מכרטיסו נרכשו על ידי הפועל באר שבע תמורת 1.5 מיליון יורו, השידוך שהבטיח הרבה, נראה בדרך לסיום צורם ומוקדם. מוקדם מדי. הקלישאות על המנטליות של הכדורגלן הישראלי מאוסות ולעוסות, אבל נדמה שנתפרו על מקרים כאלה, בו שחקן בן 22 עם מעט מאוד קבלות, עסוק בכמעט כל דבר, מלבד בלהשתפר.
העונה שעברה הבטיחה הרבה. אוחנה הגיע לבאר שבע אחרי שבאשדוד הראה הבזקים של כדורגל אבל מעט מאוד תכל'ס. שורה תחתונה של 4 שערים ב-77 הופעות בליגת העל והלאומית, מספרת את הסיפור. בכל זאת, ההשתלבות שלו במכונה הדורסת של ברק בכר בעונה שעברה הייתה חלקה. בסגל עמוס כוכבים התקפיים בכושר טוב, הקשר תרם את חלקו ככינור שני, וגם סיפק כמה רגעי קסם בלתי נשכחים, כמו שער גאוני מול מכבי פ"ת ובישול בנגיעה הראשונה שלו אחרי שנכנס כמחליף למאור מליקסון במשחק האליפות מול מכבי תל אביב. אוחנה היה שותף לשער כל 160 דקות בליגה, משמע בכל משחק שני בממוצע בו הוא שיחק הוא תרם גול או בישול.
מעט מאוד כישרונות צומחים בכדורגל הישראלי, והגבלת הזרים מנפחת את המשמעות והמעמד שלהם, כך שהם הופכים למצרך הכי מבוקש בשוק. קבוצות גדולות נאבקות עליהם, משלמות עליהם ולהם הרבה כסף, וקשה להוציא אותם מהרוטציה. בהקשר הזה, היה נראה שבאר שבע פגעה בול, עם קנייה שתשרת אותה לשנים ואף עשויה להניב רווח בעתיד. אחרי שורה סטטיסטית יפה של 5 שערים ו-4 בישולים, השנה הייתה אמורה להיות שנת הפריצה.
אי ההשתלבות של איסאק קואנקה ותומאש פקהארט, העזיבה של מאור בוזגלו, והירידה בכושר של שחקנים שנתנו תרומה יפה בהתקפה, כמו טוני וואקמה, מהראן ראדי ובן שהר, גורמים לכך שהנטל ההתקפי היה צריך ליפול על שניים: מליקסון ואוחנה.
כדי לסבר את האוזן, זו הירידה במספרים של באר שבע אחרי 19 מחזורים: עם בוזגלו נעלמו 6 שערים ושלושה בישולים שהוא סיפק עד השלב הזה בעונה בליגה, התפוקה של וואקמה לעומת העונה שעברה ירדה בארבעה שערים ושני בישולים, של שהר בארבעה שערים ובישול, ושל ראדי בשני שערים וחמישה בישולים. מדובר בבור רציני, שמליקסון מנסה למלא, אבל בגיל 33, גם הקפטן לא יכול לבד. פה אוחנה היה אמור להיכנס לתמונה.
אלא שנדמה, שבמקום להיכנס לנעליים הגדולות, הירושלמי הצעיר רק הלך אחורה. לא ברור אם זה מתוך ניסיון להוכיח ולקחת אחריות, או רצון "לככב" בכל מחיר, אבל התוצאה היא שבמקום פעולות פשוטות, אוחנה לרוב מעדיף להסתבך עם כדרור אחד יותר מדי. כשרואים שרק 52% מהדריבלים שלו מצליחים, קשה להבין מה מניע אותו לנסות שוב ושוב, על אחת כמה וכמה, כשיש לו מודל לחיקוי ממש מול העיניים, שחקן עם תכונות זהות, וסיפור קריירה שכל צעיר צריך להסיק ממנה מסקנות.
מדובר כמובן במליקסון, שעבור שחקנים כמו אוחנה, צריך להיות בבחינת "צפה ולמד". קודם כל ברמת האישית, בה אחרי פריצה בגיל מוקדם בבית"ר ירושלים, הוא לא מצא את מקומו במכבי חיפה הגדולה של רוני לוי, ושיקם את הקריירה אחרי ירידת ליגה עם כפר סבא, במעמקי הלאומית עם באר שבע. אפשר רק לבכות על חלב שנשפך, על כל השנים שהכדורגל הישראלי פספס יהלום שפרח בגיל מאוחר. מבחינה מקצועית, גם מליקסון מאוד אוהב את הכדור, אבל במאית השנייה שבה מקבלים את ההחלטה אם למסור, לבעוט או לכדרר, הוא יחשוב על טובת הקבוצה, ולא על זו האישית. גם פה המספרים מדברים בעד עצמם: מליקסון מספק העונה מסירת מפתח כל חצי שעה בליגה, לעומת אוחנה שעושה זאת פעם במשחק בממוצע.
נמשיך. במסגרת הקמפיין שלכאורה נוהל על ידי מקורבי אוחנה בחודשיים האחרונים ושהתפרץ שוב אחרי הניצחון של ב"ש על הפועל ר"ג (בו דווקא היה טוב מאוד), אחד המסרים שהועברו הוא שהוא לא מרוצה ממעמדו, בטח לאור הגעתו של חנן ממן. גם פה העובדות מציגות תמונה שונה. אוחנה מדורג עשירי בבאר שבע בדקות משחק, משמע הוא בין ה-11 הראשונים בטבלת הקרדיט. הוא פתח ב-10 מ-19 משחקי ליגה, ושותף ב-15. בנוגע להשוואה לממן, הוא נופל משחקן הרכש מהפועל חיפה בכל פרמטר התקפי (שערים, בישולים, איומים, כדורי רוחב, מסירות מפתח), כשגם בתרומה ההגנתית, שהיא חשובה מאוד לברק בכר ובגללה גם מאור בוזגלו סופסל במשחקים מסוימים תקופתו בנגב, ממן נותן תפוקה גבוהה יותר בתאקלים וחילוצים. אוחנה באמת ירד בדקות המשחק לעומת העונה שעברה, אבל רק ב-95. התפוקה שלו ירדה בשני שערים.
חוסר ההתייחסות לעניינים החוזיים שעלו על סדר היום, היא מכוונת. הסיבה לכך היא שאם יש שם סוגיות שצריכות להיפתר, זה לא היה צריך להיעשות בצורה הזו. אוחנה משחק אצל המאמן הכי טוב בארץ, יש סביבו חבורה של שחקנים מנוסים שיכולים לשמש כמנטורים כשהוא רק צריך לבחור, וכמי שבוודאי עקב אחרי הכדורגל הישראלי, ההיסטוריה מציבה בפניו לא מעט תמרורי אזהרה להתנהגות כזו, בגיל כזה, כשאיך אומרת עוד קלישאה חבוטה? הוא באמת עוד לא קרע זוג נעליים. בצומת הדרכים שהוא נמצא הוא צריך לבחור, האם פניו להיות מליקסון הבא, או אפילו יותר מכך, או שהוא מעדיף לרשימת הכישרונות האינסופית של הכדורגל הישראלי, שנשארו בגדר "פוטנציאל".
