המשחק בין הפועל באר שבע למכבי תל אביב לוקח אותי לתחילת שנות ה-90. 24 שנים חלפו מאז. 24 שנים ושבוע ליתר דיוק. ואני זוכר את זה כמו אתמול. כנער מתבגר שלא ראה בעיניים כלום מלבד את אהבתו הגדולה בית"ר, אפילו את הדייט שלי לקחתי לטדי. לפני שאמשיך, חשוב להבהיר שהדייט לא באמת היה דייט. כלומר הוא היה, אבל רק מבחינתי. היא? היא חשבה שכידיד קרוב אני מזמין אותה לחוות לראשונה בחייה משחק כדורגל. ועוד איזה משחק. אז היא אמרה כן.
חודשים חיפשתי דרך לשבור את החומות ולהגיע לליבה. להבהיר לה שאני רוצה אותה כבת זוגי. כל דרך, העיקר שלא אצטרך לפתוח את הפה. ואז נפל לי האסימון (אז עוד היו כאלה): במקום להגיד לה את זה בעברית פשוטה, אקח אותה למשחק העונה. האסטרטגיה שלי היתה פשוטה. פשוטה, אך עם זאת מבריקה.
לפחות כך חשבתי אז - האווירה באצטדיון תרכך אותה, תקרב בינינו ותכין את הקרקע לשעת השי"ן. באותם ימים, כשבית"ר היתה כובשת, היה לקהל מנהג מגונה – לחבק כל דבר שזז סביבך, גם אם לא הכרת אותו. ואם הוא לא זז, בעטת בו כדי שיזוז ואז חיבקת. בקיצור, בית"ר תכבוש, כולם יעופו באוויר, אני אחבק אותה והשאר היסטוריה.
זה היה המחזור השני בסיבוב השלישי של עונת 92-3. מכבי תל אביב הגיעה לטדי כשהיא בפיגור שלוש נקודות מהמוליכה הגאה מהבירה. ניצחון והיא חולפת על פני קשטן וחניכיו בשל הפרש שערים. ניצחון של בית"ר והסיפור נגמר. תיקו והסטאטוס קוו נשמר. כלומר יתרון מוראלי עצום לבית"ר, ששנה קודם לכן עוד שיחקה בליגה השניה.
אלי אוחנה כבש שער מוקדם, אך הוא נפסל בטענת נבדל שלא היה ולא נברא. בתחילת המחצית השניה, מכבי עלתה ליתרון משער של אבי נמני, ולכולם היה נדמה שהסינדרלה סיימה את תפקידה ותחזור הביתה חבולה. אלא שאז, בסביבות הדקה ה-65, בעט רונן חרזי חצי וולה, הכניע את שורה אובארוב והחזיר את בית"ר למקום הראשון, ממנו היא לא ירדה עד סוף העונה.
התיקו הזה היה כולו ניצחון עבור הצהובים שחורים. מאותו רגע, אחרי שהיריבה העיקרית, והמפחידה יש לומר, נשארה מאחור, השסתום השתחרר ובית"ר דרסה כל דבר בדרך לתואר. רביעיות וחמישיות רק הגדילו את הפער ממכבי. זה מה שמצפה לנו מחר בלילה. שתי הקבוצות מגיעות למשחק העונה בדיוק באותו מצב שהגיעו אליו בית"ר ומכבי. באר שבע הצליחה להתאושש מהתקופה הקשה שעברה עליה, תל אביב מנצחת בלי סוף גם כשהיכולת לא מרשימה והקרב הזה עשוי, או עלול, לקבוע את האלופה.
נכון, להבדיל מ-93 מחכה לקבוצות עוד מפגש ראש בראש, אבל עדיין למשחק מחר (שבת) יש ערך מוסף. פסיכולוגי בעיקר. לכולם ברור שניצחון של באר שבע יסגור את הסיפור וישאיר את הצלחת אצל אלונה, אבל גם תיקו יספיק להערכתי לאדומים מבירת הנגב לשמור על התואר. נקודה במשחק הזה אמורה לשחרר את הלחץ בטרנר ולתת לחניכיו של בכר הרבה ביטחון להמשך. ניצחון של מכבי לעומת זאת, למרות שלשתיהן יהיו אותן נקודות, יהווה נקודת תפנית וידחוף את הצהובים עד קו הסיום.
אז מה יהיה? מבחינה מקצועית הקבוצות די שוות בכוחן, מה שאומר שהכל תלוי יום נתון. מה שאומר שהפן המנטאלי הולך לשחק כאן תפקיד מרכזי. מה שאומר שלבאר שבע יש יתרון עצום בעצם הפער הקיים. מה שאומר שזה יסתיים בתיקו. מה שאומר שבבאר שבע יחבקו במוצאי שבת כל דבר שזז.
מה קרה עם החיבוק שלי, אתם שואלים? מתברר שהיה חור אחד בתוכנית שלי. שניה אחרי שחרזי כבש את שער האליפות, מצאתי את עצמי בזרועותיו החזקות של משה השעיר. ניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו ולחבק אותה, אבל זה כבר היה מאוחר. היא כבר היתה בזרועותיו של הבחור משמאל. אגב, אומרים שהם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
