13 באוגוסט 2003, בדרך לעבודה בכביש החוף קוטעת לפתע יעל דן את שידוריה בגל"צ ומקבלת איתות מקריית שלום, משם מדווח הכתב הצעיר ניב רסקין על הדחתו של הקפטן אבי נמני ממכבי ת"א על ידי המאמן ניר קלינגר.
אני מודה שמאותו היום הייתי מאותם האוהדים שאהדו פחות את מכבי ויותר נמני. לא, לא לבשתי חולצות שחורות אבל שמחתי על כל גול של גיבור נעורי במדים הצהובים-שחורים של בית"ר, ושמחת ליגת האלופות של אותה השנה לא הייתה שלמה בלי נמני.
4 בינואר 2011 והכותרת באתרים מדווחת: "מיטשל גולדהר פיטר את אבי נמני". אני מודה, עלה בי חיוך ונפלט המשפט "תודה לאל".
שחקן ענק, מאמן כושל
תקראו לזה בגרות או התפכחות אבל אפשר להגדיר בדרך הרבה יותר פשוטה ולהגיד את האמת הכואבת אך הברורה לכולם – נמני היה שחקן ענק אבל מאמן גרוע במיוחד.
אין ספק, הוא הגדול ביותר שאי פעם לבש את המדים הצהובים-כחולים, אבל מאז פרש החלו שנים רעות במיוחד שכבר גרמו לי לחשוב שאולי קשטן יושב בביתו בכפר סבא ורוקח קללה נוספת.
זה היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שנמני כבר לא יעמוד על הקווים, אך התקווה הגדולה הייתה שזה יבוא מצידו. שיהיה מספיק הוגן עם עצמו להגיד שאת רן בן שמעון פיטרו על פחות מזה, ומאמן שלא ניצח מעולם דרבי לא היה שורד בבלומפילד יותר מעונה.
מזל שגולדהאר לא מחובר למציאות
אך זה לא קרה וגולדהאר עשה את מה שאף אחד לפניו לא העז - לפחות נמצא יתרון אחד לכך שהוא לא מחובר למציאות.
ומה עכשיו? הצעד החשוב ביותר הוא השארתו של יוסי מזרחי, שאחראי גם הוא למחדל אמש, כדי שהמערכת לא תתפורר לגמרי. צריך לתת למערכת להתנקות מכל השנים בצלו של הצהוב מספר אחת, לנסות להציל את העונה הנוכחית וכמה שזה עצוב לשמוע כבר לחשוב ברצינות על העונה הבאה. אה, ואם אפשר לנצח כבר איזה דרבי למען השם.