בשבת בערב באצטדיון האורווה חזינו בחולי של החברה הישראלית. מכבי פתח-תקווה, עם מאמנה החדש, רוני לוי, אירחה את מכבי חיפה, קבוצתו הקודמת. אוהדי חיפה לא רק שלא הודו ללוי על שנים נהדרות בקבוצה, אלא הציגו שלט לגנותו: "רוני לוי, סוס מת לא ידהר באורווה". פתח תקווה ולוי הוכיחו אחרת, כאשר ניצחו 2:0 את המובילה וגרמו לה לבעיות בצמרת. עבור מאמן הכחולים, לא יכלה להיות פתיחה מושלמת מזו.
גם בעונות הטובות בחיפה, הקהל החיפאי לא הניח ללוי. גם לאחר זכייה באליפות, זכור המקרה בו לעג הקהל ללוי, עם שירים כגון "אליפות בלי מאמן". הקהל החיפאי תמיד ציפה לראות תצוגות כדורגל מרשימות ולא רק ניצחונות, אך לקלל מאמן שזוכה באליפות הוא דבר נדיר אפילו במחוזותינו הנלוזים ובטח במקומות בעלי תרבות ספורט אמיתית.
לאחר הפסדים או משחקים לא מוצלחים של הירוקים היה לוי זוכה לאבטחה צמודה, תוך שמושלכות לעברו קללות במקרה הטוב או מטריות במקרה הרע. למאמן היו רגעים ספורים של עדנה בהר הכרמל, וגם הם חלפו כלא היו.
לוי עזב את חיפה בעונה שעברה כמאמן הכי מעוטר בחמש העונות האחרונות. לאחר עזיבתו חשב כי הירוקים אולי סוף-סוף יניחו לו לנפשו. אך גם במקרה זה התבדה – במשחק בפתח תקווה שלשום ספג המאמן עלבונות ובוז. הקהל החיפאי הצדיק את תת-התרבות הישראלית בכל מה שנוגע לספורט ולכיבוד העוסקים בו.
על אוהדי חיפה להפליג כמה אלפי קילומטרים מערבה וכעשרים שנים אחורה. ב-1987 פרש מכדורסל אחד מגדולי השחקנים, ד"ר ג'יי, ג'וליוס אירווינג, שבילה את מירב שנותיו בפילדלפיה 76'. מנחם לס כותב בספרו "על חצים ובונבונים" על חוויות הפרידה מהדוקטור, במגרש הכי עוין באמריקה, הבוסטון גארדן: "הדוקטור נכנס זה עתה לביקור אחרון. בפנים יושבים 14,890 החולים הקבועים של הסלטיקס. האורות כבים עכשיו. ואז, אז הוא עולה על רצפת הפרקט, נכנס לגוב האריות עצמו. חולי הסלטיקס נעמדים כאיש אחד, ובמשך חמש דקות תמימות לא מפסיקים להריע ולצעוק בשמו. אף אחד לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. פרידה כזו מוקדשת רק לאלילים המקומיים". על-פי לס, זה היה הקהל המטורף מכולם. קהל ששרק בוז לשירלי טמפל כי החטיאה זריקת עונשין במחצית, קהל שזרק בוטנים על ברברה סטרייסנד רק כי לבשה שמלה סגולה (צבע הלייקרס), קהל שלא נתן לג'ון דנבר לשיר רק כי הוא אוהד מילווקי. זה קהל קתולי שהיה שורק בוז לישו אם היה מתברר שהוא אוהד הניקס. אבל זה קהל שידע להעריך ספורטאי אמיתי, אפילו אם הוא שיחק במדי היריבה.
אך איפה אנחנו ואיפה היאנקים. אנחנו חיים בתת-חברה ובתת-תרבות, ולכן מיותר לצפות שקבוצות ספורט ישראליות ישירו הלל ליריבים שפורשים. מהקהל החיפאי, לעומת זאת, אפשר היה לדרוש התנהגות קצת אחרת. אפשר היה לצפות מהם שיפגינו קצת כבוד והערכה עבור אחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה שלהם, אחד שהוביל את הירוקים לתור הזהב שלהם, אחד שהביא את מועדון הכדורגל "מכבי חיפה" להיות המועדון המצליח ביותר בישראל של שנות ה-2000.
אז אולי סוסים מתים לא ידהרו באורווה. אבל רוני לוי של שנת 2009, הוא ממש לא סוס מת, ובשבת הוא דהר על כל אחד ואחד מהאוהדים הירוקים שבזו לו.