ביומיים האחרונים התקבלו כאן שתי החלטות. ההתאחדות לכדורגל דחתה אתמול את המחזור הקרוב בליגת העל, ואיגוד הכדורסל הודיע שהמחזור הקרוב מתקיים כרגיל.
אמוציונלית, ההתאחדות לכדורגל עשתה את ההחלטה הנכונה. מי יכול לחשוב על כדורגל כשבדרום מתפוצצות רקטות, ומיטב בנינו מסכנים את חייהם בלחימה בחמאס? הלא כולנו עכשיו מאוחדים. אין הפועל, אין מכבי – כולנו צה"ל, וכולנו נגד חמאס.
אפשר גם להבין את ההיגיון שאומר שאם מ.ס. אשדוד והפועל באר שבע לא יכולות לארח בבית, ולא יכלו להתאמן כמו שצריך בשבועיים האחרונים, קשה יהיה לכפות עליהן לשחק, בטח ובטח לוותר על הביתיות שלהן.
ובכל זאת, צריך להסתכל על התמונה הכוללת. לאריסה היוונית הודיעה שלא תגיע לישראל למשחק גביע האתגר מול הפועל ירושלים, והתקשורת היוונית מתעסקת בהרחבה בהגעתה הצפויה של אולימפיאקוס לנוקיה. מה הם יגידו? הרי אם אי אפשר לשחק כדורגל בטדי, למה שאפשר יהיה לשחק כדורסל במלחה?
אי אפשר לדעת כמה זמן המבצע בעזה יימשך. ולהזכירכם, בפעם הלפני אחרונה שמשחקי הכדורגל הבינלאומיים של הקבוצות הישראליות נדדו אל מעבר לים, לקח לנו בערך שנתיים להחזיר אותם.
אז זה היה באמצע המסע המופלא של הפועל ת"א בגביע אופ"א, רגע לפני רבע הגמר מול מילאן. הפועל עפה. מי יודע מה היה קורה אם המשחקים היו בבלומפילד. כולנו גם זוכרים את משחקיה הביתיים של הנבחרת במלטה ובפאלרמו שבאיטליה, באצטדיונים שכוחי אל וריקים מקהל. ככה אנחנו רוצים שיראה הקמפיין שלנו למונדיאל הקרוב?
גם בנגלה הקודמת, במלחמת לבנון השנייה, החליטה ההתאחדות לדחות את פתיחת הליגה. לאחר מכן, אופ"א החליטה שאם הישראלים לא משחקים בישראל, אז למה שליברפול תגיע לכאן, למשחק מול מכבי חיפה? ולכן, במקום חגיגה עם 40 אלף איש ו-You'll never walk alone באצטדיון רמת גן, קיבלנו משחק אנמי ונטול אווירה בקייב.
אבי לוזון כנראה אוהב לטוס לחו"ל. לראות נופים חדשים ולהכיר מגרשים חדשים. אחרת, קשה להאמין שההחלטה לדחות את המחזור נובעת ממחשבה מעמיקה וניתוח של המצב. הרי בין כה אף אחד לא באמת רוצה לבוא לפה, ובעידן הנוכחי, בו ההגינות הספורטיבית כבר מזמן מתה, כל קבוצה תחפש תירוץ למה היא צריכה להתארח במגרש נייטרלי.
עם גישה כזו, אבי לוזון, נתראה בחודש מרץ במלטה.