במשך כל השבוע ספרתי את הדקות עד למשחק, כשהחבר מצידו ספר את הכסף שהפסיד על הכרטיס שלי, פלוס מינוס אלף שקלים. בעצם בלי המינוס.
נכנסנו להיכל בערך שעה לפני תחילת המשחק ומיד זכינו לקבלת פנים חמה - עשרות שוכני שער 11 הסתובבו ושרו יחד במסדרונות נוקיה, ואז נעצרו מול חדר ההלבשה של הספרדים ושאגו משהו על הקריירה המקצועית של האמהות שלהם. הלב התחיל לרעוד: מה, אלה החברים החדשים שלי?
בלי צ'אבי ואינייסטה
אלא שאחרי שעליתי ליציע, נרגעתי. מדובר בסך הכל בחבורה של ילדים, "בני טובים" כמו שאומרים, רבים מהם חובשי כיפות, שפרט לחור בראש כנראה לא יעשו לי הרבה נזק. הבחור הצעיר שישב לידי, החזיק טלפון סלולרי אחד בכל יד, ניהל שיחה קולחת עם החבר שלו על השקעה במניות, כשמעליהם מתעופפות דווקא לא מעט חתיכות של ניירות חסרי ערך.
המשחק התחיל, וכמובן ששמחתי לראות שצ'אבי, אינייסטה ומסי לא עלו, אבל מהר מאוד גם התחלתי להבין שהיציע הזה הוא בכל זאת לא בשבילי. העמידה, הזיעה, הצעקות, התיפופים... אני זקן מדי בשביל כל זה.
מתוסכל מהמתרחש על המגרש, חזרתי לתצפת קצת על היציע, במרכזו ניצבים שני "המעודדים הראשיים", נותני הטון, אלה שקובעים מה ישירו עכשיו. החבר'ה האלה בכלל לא באים בשביל המשחק - הם הרי עם הגב למגרש, כך שמבחינתם באותה מידה יכול היה להיות משוחק שם עכשיו גמר ליגת הבדמינטון לנערות, כל עוד מכבי היא צד כלשהו בעניין. בשביל זה קונים מנוי? לא עדיף להשקיע בהופעות של עינת שרוף?
ריב ביציע: לעודד בזריקות עונשין או לשתוק?
בשלב מסוים החל גם מרד קטן בתוך היציע עצמו, כשהרוב השפוי מנסה להשתיק את המיעוט הקולני בזמן זריקות העונשין של מכבי. שקט או רעש, לפרקינס זה לא שינה - הוא המשיך להחטיא בלי סוף מהקו. באחת ההפסקות קיבל ילד בן 12 את הזכות לזרוק עונשין מול אלפי הצופים. אחרי שתי קליעות רצופות כבר היה מי שלחש לידי "עדיף על פרקינס".
לקראת ההארכה ההיכל כולו הפך למעין שער 11 קולני ונרגש. באוויר היה אולי ריח של נס, אבל בסוף קיבלנו בוץ: מכבי נשפכה, ברצלונה ברחה, ואני רשמתי לעצמי הפסד שלישי בארבעה משחקים בהיכל.
בדרך חזרה, נהג המונית ניסה לעודד אותי. "בשנה שעברה מכבי הייתה גרועה, הגיעה להצלבה עם יתרון ביתיות - ועפה. השנה הקבוצה טובה ואין יתרון ביתיות, אז הם בטח יעלו. תחשוב על זה", הוא אמר.
חשבתי על זה. האמת? צודק: אם אני לא ביציע, הסיכויים ללא ספק עולים משמעותית.