איך מזהים קיץ קשה במיוחד? לפי האלופה. כשהקבוצה בעלת הניהול היציב והיעיל ביותר בכדורגל הישראלי בשני העשורים האחרונים, מתחילה את הכנותיה לקראת מוקדמות ליגת האלופות כשהיא נטולת רכש לחלוטין – לא נותר הרבה מקום לספקות.
אכן, עונת המלפפונים 2009 עושה הכל כדי להקשות עלינו את החיים ומציבה בפני המדור אתגר רציני מדי שבוע. וכשהבלאנקוס הטחונים ממדריד מתעקשים לעזור לקבוצות המקומיות ונמנעים מהחתמות מפוצצות במשך שבעה ימים תמימים – המלאכה הופכת קשה שבעתיים. ובכל זאת, מה נוכל לספק לכם, קוראינו הנאמנים, בסיכומו של עוד שבוע חמוצים שחון ומייבש? ספקולציות בעיקר, אבל זהו הרי שם המשחק בפגרה. ובכל זאת, יש גם קצת בשר ואת האפשרות לנצל את השעמום שנפל עלינו כדי לגוון קצת.
אז הפעם נשנה פאזה, בקטנה, ונתמקד בכמה סיפורים שעשו לנו את השבוע, פלוס החדשות היותר בולטות. כמובן – לא נתעלם מהצד האקטואלי. את ההתעסקות בבלמי נבחרת טוגו/זמביה/מאלי/גינאה המשוונית המועמדים להצטרף להפועל עכו/רעננה/ר"ג/פ"ת נשאיר להזדמנות אחרת, בתקווה שזו לא תגיע.
תקצירי ליגת העל
החומר דל מתמיד, הקטנות ממשיכות להיות היחידות שסוגרות עסקאות (זניחות ככל שיהיו), אבל נעשה מאמץ: אביב חדד בבני יהודה, קובי דג'אני ואמיר לביא בהפועל פ"ת, איציק כהן ואיתן עזריה בהפועל עכו, אייל שן ודנילו מוריירה בהפועל ב"ש, בוגדן אפוסטו בהפועל חיפה והכי חשוב: רפי כהן, שאוטוטו סוגר 40, יישאר בהפועל ר"ג וינסה לתת עוד עונה על הבמה המרכזית. כבוד.
ספקולציות, כפי שכבר ציינו, לא חסרות: דוד רביבו עדיין מתלבט בין חזרה היסטורית למכבי ת"א לבין שנה נוספת באשדוד, במדיה הצטיין העונה. בינינו דוד, אם מכבי היא האופציה היחידה מלבד אצטדיון הי"א, עדיף שתישאר בבית. בגילך, מה אתה צריך את השטויות האלה? דדי בן דיין ממשיך לזגזג בין אופציית חיפה לאופציית הפועל ת"א, כשנראה שהשיקול הרציני ביותר שלו הוא הכסף.
בנתניה ממשיכים לנסות לפרק את כל מה שבנו בשנים האחרונות ובנוסף, על פי הכותרת באחד האתרים, "רוצים לבנות את הקבוצה סביב שלו מנשה". אנחנו חושבים שהצהרה כזאת מדברת בעד עצמה. בחיפה, שאת הקיפאון בנושא הרכש שלה כבר הזכרנו, עוקבים בעניין אחר נציגיה ומועמדיה המשחקים במדי מארחת גביע הקונפדרציות - דרום אפריקה. ולסיום: אלי אברבנל שוחרר מבני יהודה והרוויח את מקומו במדור בזכות המתקפה המפתיעה ורוויות התסכול על המאמן גיא לוזון. הלאה, לסיפורים שעשו לנו את השבוע.
בן-ונידו
תואר עסקת השבוע הולך לפועלים מתל אביב, ומבלי שיצטרכו לעשות דבר. האדומים יושבים ומחככים ידיים בהנאה ובציפייה לסגירת העברתו של בן סהר מצ'לסי, כפי הנראה לאספניול, לאיאקס או אפילו לדורטמונד. איך שלא יהיה, הם ייצאו מורווחים. אל תזלזלו בכמה מאות אלפי יורו בזמנים כאלה. ובסך הכל מה היו צריכים לעשות? לגדל נכון ילד אחד מוכשר ולדעת לשחרר אותו בזמן לאירופה (תוך ניצול חכם של דרכונו הפולני), לא לפני שעיגנו בהסכם עם הרוכשת סעיף שהבטיח להם גם רווחים ממכירתו העתידית.
כן חברים, מבלי לדעת לאן תיקח אותו הקריירה שלו, סיפורו של בן סהר הוא הדוגמה האולטימטיבית למה שצריך להיעשות בכדורגל שלנו ולא קורה כמעט בכלל. ובמקום זה, מה אנחנו מקבלים? אסופה דלה מדי של כישרונות מפונקים ושחצנים, שנשארים לשחק בחממת הבטלנות הישראלית קצת יותר מדי והולכים לאיבוד. אלה, גם אם יגיעו לליגה הבלגית או במקרה אפילו להולנדית, בה שיחק העונה סהר, לא באמת ישדרגו את עצמם לרמה המנטלית והגופנית שאליה הגיע הילד מחולון. "אם רק היו לנו עוד כמה כמוהו בנבחרת", אנו ממלמלים לעצמנו אך מיד נזכרים: אם היו לנו עוד שחקנים כמו בן סהר בנבחרת, הרי שלא הייתה זו נבחרת ישראל.
אז במקום לקרוא לו מהתחלה
נמשיך עם הפועל תל אביב, שלפי כל הסימנים תהפוך לתחנה הרביעית בקריירה המקצוענית של מיכאל זנדברג. קשה להאמין שהקשר המחונן והאינטליגנטי הזה כבר בן 29. אולי זה בגלל שאחרי כל השנים האלה, הוא עדיין נראה ומתנהג קצת כמו ילד. עם זאת, דווקא ההחלטה לחזור לאזור המרכז ולנסות את מזלו באדום עשויה להתברר כמוצלחת במיוחד מבחינתו, אחרי עונה לא פשוטה בבית"ר, במהלכה ראה הרבה ספסל והתמודד מן הסתם עם לא מעט תסכול.
הקריירה שלו בוודאי הייתה יכולה להתפתח אחרת לגמרי, אבל גם אם אירופה תישאר חלום רחוק – זנדברג עוד יכול להוציא ממנה משהו ולחזור להיות אחד מהשחקנים הישראלים הכי איכותיים בליגה, זה שזכה בחמש אליפויות רצופות (!) עם מכבי חיפה ובית"ר. אלי גוטמן כבר אימן את מיכאל בהפועל פ"ת בתחילת העשור ואם ייתן לו את הקרדיט והשקט להצליח – שני הצדדים עשויים להרוויח מכך בגדול. מי יודע, אם השידוך יתברר כמוצלח במיוחד, אולי גם קשטן העקשן יסכים לתת לו הזדמנות רצינית באגף השמאלי הבעייתי של הנבחרת.
עלייה וכץ בה
חזרתה של הפועל חיפה לליגה הבכירה שימחה לא רק את אוהדיה, אלא גם אוהדי קבוצות אחרות ורבים מחובבי הכדורגל הניטראליים. אלא שבינתיים הקבוצה של יואב כץ מתעקשת להרגיז. או שבעצם זהו יואב כץ שלא מפסיק להוציא את הקבוצה שלו הכי רע שיש. כשהבעלים מתעסק בשטויות ולא דואג לתנאים מינימליים (כמו מים זורמים במתקן האימונים), שלא יצפה שהקבוצה שלו תפיק אחר כך משהו שדומה לכדורגל, בייחוד בעונתה הראשונה בליגה.
ואיך בדיוק מסתדרת הקמצנות הכרונית של האיש המוזר הזה עם חידוש חוזהו של ערן לוי, הכולל כעת שכר כפול מזה שקיבל בעונה שעברה? האיש מוכשר ובעל רגל שמאל מפחידה, אבל לתת תחושה שהקבוצה נבנית מסביב (והפעם נימנע מעקיצות כמעט מתבקשות בעניין גודלו) לחלוץ הבעייתי הזה, שטרם הוכיח את עצמו בליגת העל, בטח לא תוסיף בריאות למערכת. בקצב הזה, במקום דרבי חיפני לוהט ומרתק, נקבל פערים זהים לאלה מהעונה שעברה בין שתי הקבוצות העירוניות, אולי אפילו גדולים יותר. הדבר הכי עצוב הוא שכץ אפילו לא מייצג את סגנון הבעלות הגרוע ביותר בכדורגל שלנו, אבל את החפירה בנושא הזה נשאיר להזדמנות אחרת.
יורובאסה
גם חברינו האירופאים אכזבו בימים האחרונים. יונייטד מנסה לחשוב איך מבזבזים קרוב ל-100 מיליון יורו (אנחנו יכולים לעזור) ולא ממש מצליחה, הכותרות על הגלאקטיקוס החדשים של ריאל יצאו מכל החורים ואותנו עניין יותר הצד השני של המטבע בברנבאו - אלה שישלמו את המחיר. לא פחות מתשעה שחקנים, רובם שמות גדולים מאוד, הוצבו השבוע על ידי הבלאנקוס ברשימת ההעברות: רוד ואן ניסטלרוי, רפאל ואן דר וארט, אריין רובן, ווסלי סניידר, קלאס יאן-הונטלאר, רויסטון דרנטה, ממאדו דיארה, גבריאל היינסה וחאבייר סביולה. סביר להניח שחלקם יישאר לבסוף, אבל תודו שפשוט כואב לראות שחקנים מוכשרים כל כך הולכים לאיבוד במועדון הכי מגלומני שיש.
במנצ'סטר, הסיטיזנס ממשיכים לעשות הכל כדי להיצמד לישבנה של היריבה העירונית השנואה. אחרי גארת' בארי, התכולים הולכים על רכש דרום אמריקאי משובח בדמותם של קרלוס טבס (יתפשר על הסיטי כשחצי יבשת רודפת אחריו?) ורוקה סנטה קרוס. במילאנו, מתכנן ז'וזה מוריניו להתאחד באינטר עם בני ארצו מצ'לסי, דקו וריקרדו קרבאליו.
רגע לפני שנסגור את הבסטה ונפרוש לסיאסטת סוף השבוע שלנו, אי אפשר שלא להזכיר את ז'וניניו, שעבר השבוע מהאימפריה לשעבר של ליון לאלופת קטאר, הקבוצה בעלת השם החייתי אל ג'ראפה (או שזה ע'ראפה? אנא עארף...). ככה זה, כשאתה כדורגלן גדול בן 34 שמבין שהוא גמר את הסוס, ושתי האופציות היחידות העומדות בפניך הן לפרוש בכבוד או לסחוט עוד כמה מיליוני יורו (2.5 לעונה, ליתר דיוק) ואז לפרוש מבלי שאף אחד ישים לב, אתה הולך על האפשרות האחרונה. עצוב, מאוד לא רומנטי, אבל הגיוני. מה שבטוח, את הבעיטות החופשיות הנדירות של הברזילאי החביב הזה אנחנו לא נשכח. שבת שלום.