כמאמן שזכה במדליית ארד במונדיאל עם נבחרת האמנים בחודש שעבר, הערכתי מאוד את האומץ התמידי של אריק - אבל חששתי שהוא הולך לחטוף שביעייה: לא בונקר, לא הגנה מעובה, לא הסתגרות זהירה - אלא התנפלות על אסטוריל המארחת החזקה מן הפתיחה.
בכל חמש דקות הצצתי בדאגה בלוח התוצאות מפורטוגל: 0:0 בדקה השביעית, ה-30 ובמחצית. לא האמנתי. אריק גילרוביץ׳ מגשים את הפילוסופיה שלו עם חבורת שחקנים שאף מאמן אחר לא היה מעז לצאת איתה למלחמה בליגה האירופית.
גם במחצית השניה לא זז הפטיש (זה היה כינויו כקפטן המסור של אותה הפועל ר״ג בשנות השמונים) מהתכנית שלו והשיג 0:0 חלומי בדרך של מנצחים אמיתיים.
כבר שנים אני טוען בכל פורום אפשרי שאריק גילרוביץ׳ הוא מהמאמנים הטובים בישראל. קבוצות עם הנהלות מטופשות משולי הלאומית וצמרת ליגה א׳ העדיפו מאמנים שנראים ונשמעים כמו אפסנאים (ואפסנאי זה מקצוע חשוב), כדי לחסוך כמה גרושים וקבוצות גדולות יותר חששו לתת את המושכות למאמן הדומיננטי שכל חטאו הוא שמדובר באיש נטול קומבינות, קשרים ופוליטיקות. הכל נקי והכל בפנים.
העובדות הן שבכל מקום שדרך צמח דשא: את מכבי בת ים העלה מליגה ג׳ לליגה ארצית בשנתיים ואת עירוני ראשון מיקם בלאומית בסטייל עם קבוצה אלמונית וצעירה. היה שם אחד, רמי גרשון, שגילרוביץ׳ התעקש עליו ובתום אותה עונה הפך לליגיונר בבלגיה. הוא התפטר מראשון בדיוק מאותן הסיבות שישב בבית שלוש שנים: עקרונות וסירוב מוחלט להיכנע לתכתיבים שאינם מיושרים לדרכו.
בדרך כלל בעלים חדשים בכדורגל הישראלי עושים את כל הטעויות האפשריות, יהודה דולינר של הפועל ר״ג - קיבל בינתיים שתי החלטות בינגו: להחזיר למערכת את היו״ר המיתולוגי חזי ויטקובסקי, איש כדורגל מהימן, ישר ורציני שעולה על רוב ככל עסקני הכדורגל בארץ וכמובן למנות את אריק גילרוביץ׳ למאמן.
למי שמאחורי החלטותיו עומד רציונל נטו של מקצועיות, אנושיות ומצוינות - מגיע לקטוף את הפירות. אינני יודע אם הפועל ר״ג תצליח לחולל את אם כל הסנסציות ולחלוף על פני יריבתה, אך מה שלא יהיה - משהו חדש, יפה, רומנטי ומיוחד מתחיל בה, בחסות אריק הפטיש גילרוביץ׳. מגיע לו ומגיע להפועל ר״ג.