כי הפועל תל אביב רחוקה מלהיות הקבוצה ששלטה וזכתה בגביעים בעבר. זה היה עוד ערב בינוני עד חלש, שאותו האדומים הצליחו לעבור בעיקר הודות לפערי הכושר בינם לבין האורחת מהליגה הלאומית - ולא בגלל פערי הרמות. זאת, והספסל העמוק שהביא את שני כובשי השערים, ניצחו לה את המשחק. לא שום דבר שקשור ליכולת אמיתית.
כמובן שזה היה משחק מעט יותר טוב ממה שהפועל היתה רגילה אליו: במחצית השנייה ובהארכה, אפשר היה להגיד בוודאות שהתל אביבים היו הטובים יותר במשחק שנערך בבלומפילד. אך עם זאת, חשוב לזכור שהזדמנויות משמעותיות היו לה רק בהארכה (ואז גם הגיעו הגולים). בתשעים הדקות, דווקא קטמון - פעמיים עם רועי פדידה המוכשר - היתה זו שהתקרבה להדהים את האדומים והכדורגל הישראלי.
מנגד, הירושלמים בהחלט יכולים להיות גאים בעצמם: קבוצת האוהדים, שנטשה את הכיוון המעט מגלומני שנקטה בו בשנה שעברה, בניסיון בכל הכוח לעלות ליגה - נתנה הערב הופעה שאוהדיה בהחלט יוכלו לזכור. נכון שבסופו של דבר, היא נכנעה לשער בדקה ה-103, אבל כאמור, זה בעיקר היה בשל קוצר הנשימה, ולא בגלל קוצר היכולת. ווילי אגאדה, כמו גם רועי פדידה, היו יכולים להפוך את החוויה היפה לבלתי נשכחת, אבל את המזל הזה לא היה לזיו אריה וחניכיו הערב.
אסור שאף אחד בהפועל ת"א יסתנוור: זו עדיין קבוצה שזקוקה לשינוי עמוק בסגל. בליגה, היא תפגוש הרבה פחות קבוצות שיקרסו כפי שקטמון קרסה מולה ברבע השעה האחרונה של ההארכה, והרבה יותר קבוצות כמו מכבי נתניה. אינברום ואלטמן וברשצקי, וגם קמארה המחליף - כולם, בסוף, היו צריכים שאיאד אבו עביד יעשה טובה ויבקיע. וככה אי אפשר באמת להישאר בליגה.
אז בדרבי האדומות, תל אביב יצאה עם ידה על העליונה. כפי שהיה צפוי. בסופו של דבר, פער הליגה האחת מורגש - גם כאשר מדובר בתחתית ליגת על מול צמרת לאומית. אבל בטווח הארוך? כנראה ששחקני הבית של קטמון והיציבות של המועדון יחזיקו מעמד הרבה יותר מהניסנובים. וזה אולי יהיה שווה יותר מאשר עוד כרטיס לשמינית גמר הגביע.
