חלק 1: תמונת סיום
איך אפשר להרגיש הכי שמח שאפשר, והכי מבואס שאפשר - בהפרש של שעה אחת בלבד?
מה עושים עם לילה שבו ראית את הקבוצה שאתה אוהב מילדות עושה נפלאות, מנצחת 0:3 וזוכה בגביע ראשון אחרי 14 שנה; אבל באותו לילה לראות את הקהל דופק את חגיגות הגביע של עצמו? שתי דקות לפני שהמסע הארוך הזה היה אמור להיגמר ב"הפי אנד", עם הנפת גביע וחגיגות אל תוך הלילה, הוא נגמר בקטסטרופה.
למען הסר ספק: את בית"ר ירושלים כקבוצה אסור להעניש, ולא אכפת לי מה התקנון אומר בסעיף כזה או אחר. מהותית, קבוצת ספורט צריכה להיענש רק במקרים שבהם היא עברה על חוקי הספורט (שיתפה שחקן שלא כדין, לא שילמה משכורות, שחקנים שנקטו באלימות). בית"ר ירושלים זכתה בגביע המדינה בדרך הכי ספורטיבית שקיימת בעולם; היא היתה הרבה יותר טובה מהיריבה שלה, וניצחה בצדק. את הגביע שהיא לקחה, היא צריכה לקבל. זה מאוד פשוט.
יחד עם זאת, הקהל של בית"ר ירושלים צריך להיענש - ובצורה משמעותית. האירוע שבו אלפי אוהדים פורצים לדשא, גורמים להברחתו של נשיא המדינה מהמגרש - ומעל הכל פוגעים בשחקנים שאותם הם אמורים לאהוב, שנייה לפני הרגע הכי משמח שלהם בסופה של עונה מפרכת ומלאת טלטלות, לא יכול לעבור בשתיקה. אני מתנגד ידוע לענישה קולקטיבית, וחושב שאחריות שילוחית היא לא משהו שיכול לקרות - אבל אם יש מקרה שבו זה מוצדק, הרי שזה מה שקרה הערב.
איך פותרים את הדיסוננס? כנראה שאי אפשר. אני בוחר להמשיך ולאהוב את השחקנים, גיבורי התהילה שעברו שנה ארוכה והביאו גאווה למאות אלפים באצטדיון ובבתים; וממשיך לכעוס על הקהל, על אוהדים ששמים את עצמם בפעם האלף מעל הקבוצה, שלא מסוגלים לכבד את יתר האוהדים שנשארו ביציע (ושרקו להם בוז), שהוכיחו בפעם האלף שהם אוהדים את עצמם - הרבה יותר משהם אוהבים את הקבוצה שלהם.
אבל תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על הקהל. עליהם ידברו אחרים, וידברו מספיק. אני רוצה לדבר על הקבוצה של בית"ר ירושלים - על ירדן שועה שסיפק הופעה של גאון כדורגל (בעיצומה של עונה בלתי נתפסת מבחינתו), על דנילו אספרייה שכיפר על הציוץ הלא חכם שלו עם הופעה של מלך, על יון ניקולסקו שיצא מהמשבר בדיוק בזמן - ועל המחליף שלו, פרד פריידיי, שהוכיח שמדובר בבינגו - עם שני שערים שייכנסו לפנתיאון, גם בחצי הגמר וגם בגמר. על דן עזריה, הגיבור השקט של הגמר הזה, על מיגל סילבה שהיה במקום כשהיו זקוקים לו - על קבוצה שפתחה את העונה באווירה כאוטית, וגמרה אותה עם קונצרט.
ועל יוסי אבוקסיס - איש שהיו לי איתו יחסים מורכבים מרחוק, שפעם אהבתי אותו ופעם שנאתי, והיום הגעתי למצב שבו אני אוהב אותו הכי חזק שאפשר. בניגוד למה שהיה מזוהה איתו, הוא בנה קבוצה הרפתקנית ומבולגנת (במובן הטוב של המילה), שפירקה את נתניה בדרך שלה - עם התקפות מתפרצות, עם מהירות של סילונים באגפים, עם חוכמת משחק ושערים מרהיבים. אבוקסיס סגר מעגל הערב; מהאיש שהיה הכי שנוא, הוא הפך לכזה שקיבל בצדק שירי האהבה מהקהל שקילל אותו כל השנים.
חלק 2: משחקי הרעב
במובנים רבים, גמר גביע המדינה 2023 הוא הגמר שבשבילו הומצא מפעל הגביע. בית"ר ירושלים ומכבי נתניה הן בדיוק הקבוצות שהגביע הוא המטרה שלהן; כפי שאמר אוהד נתניה טל ברמן לפניי, מדובר בשני מועדונים שיודעים שהם לא יזכו באליפות בעתיד הנראה לעין - זה שייך למועדונים העשירים והקונגלומורטיים מחיפה, תל אביב ובאר שבע. הסיכוי היחיד שלהן, ריאלית, לזכות בתואר (אלא אם ייפול להם תסריט לסטר/קריית שמונה, שקורה פעם במיליון שנה) - הוא במפעל הקצר והמרגש הזה.
ושני המועדונים הגיעו לגמר הזה רעבים. בית"ר לא לקחה גביע 14 שנה, נתניה לא זכתה בו מאז 1978. בשביל חלקים גדולים מהקהל, זה יהיה הגביע הראשון שהם יראו במו עיניהם. הפעם הראשונה שבה הם מרגישים שהתואר קרוב, מוחשי ואפשר לגעת בו. בתסריט בלתי נתפס, באר שבע זזה מהדרך, ואחר כך מכבי חיפה, ובסוף גם מכבי תל אביב - ושתיהן עומדות אחת מול השנייה. זה רק הן, והגביע. כשאחת גם תצליח להניף אותו.
הגמר הזה, לפחות בכל הקשור למשחק, עשה צדק גדול עם מפעל הגביע - למרות המכשולים שפרנסי ההתאחדות הציבו בפניו. אחרי הכל, זה לא הגמר שרצו בהתאחדות; הם חלמו על גמר בין מכבי תל אביב למכבי חיפה. אחרת הם לא היו מכניסים את שיטת "רבעי הגמר הכפולים". הם העדיפו את הרצון לעשות קופה, על רוח הספורט - ועל רוח הגביע בכל מדינה בעולם.
גביע לא נועד בשביל הקבוצות הגדולות והעשירות; אם הן זוכות בו, זו דרך הטבע. אבל הגביע הוא ההזדמנות של מועדוני הביניים לייצר שמחה אמיתית ואותנטית; הוא המפעל של "הסינדרלות", הקבוצות שבאות מלמטה ומקבלות רגעים וזכרונות לכל החיים. הוא נועד בשביל הפועל רמת גן, ובני סכנין, ועירוני קריית שמונה, וכן - גם בשביל בית"ר ונתניה.
את הרעב הזה יכולת להרגיש באוויר. מהרגע שירדתי מהרכבת בתחנת חוף הכרמל, וזרמתי עם ההמון הגועש. ראיתי את אוהדי בית"ר מדליקים אבוקות ברחוב, ראיתי את הקהל של נתניה יוצא בהמוניו כי הם הרגישו שהחלום מתקרב. הרחת את השילוב הזה בין רצון עז, שנים של יובש ותשוקה אדירה. בהיעדר מילה אחרת, אני אקרא לזה "חרמנות". חרמנות בריאה, שבסוף המשחק הפכה למשהו הרבה פחות בריא.
חלק 3: נוק אאוט על הדשא
מתחילת המשחק, היה ברור ששתי הקבוצות עלו בשתי שיטות שונות. מכבי נתניה שיחקה ב-4:3:3, ובית"ר ירושלים שיחקה ב"יאללה בלגן". כמו שכתבתי לפני המשחק, בית"ר ירושלים היא לא קבוצה מחושבת מדי; היא בנויה על טריק מאוד ברור - השגת הכדור באמצעות חטיפות ולחץ גבוה, ומשם להעיף אותו קדימה - בעזרת שני הכוחות שלה באגפים, ירדן שועה מצד אחד ודנילו אספרייה מצד שני.
אלא שזה עמד מול נתניה - שלה היו תכניות אחרות. רן קוז'וק ניסה "לדכא" את המשחק הזה בדיוק של בית"ר - הוא בחר להאט את הקצב. השחקנים שלו הניעו כדור בסבלנות, בזמן שהשחקנים של בית"ר רדפו כאחוזי תזזית אחרי הכדור. רוב המשחק זה עבד - עד השער הראשון.
כי ברגע שההתקפה היפהפיה הזו - שהחלה עם העקב של שועה, נמשכה עם הרוחב של מורוזוב ונגמרה בדחיקה של ניקולסקו - יצאה לפועל, זה כבר היה משחק אחר. נתניה כבר לא יכולה היתה להרשות לעצמה לשחק "עסקים כרגיל" כשהיא בפיגור - אבל הטבע שלה לא השתנה. בית"ר קיבלה את הדחיפה מהיתרון ואת הביטחון, גם מהקהל, כבשה 0:2 במחצית השנייה - ושם למעשה הסיפור נגמר.
הדרך של בית"ר ירושלים כל העונה היא זו שניצחה גם הערב, בעיקר להודות לשחקן אחד שהיה מעל כולם - וזהו שוב ירדן שועה, בעונה הגדולה בקריירה שלו. גמר שבו הוא מעורב בכל שלושת השערים (היה הרוח החיה מאחורי לפחות שניים מהם, את השלישי הוא עצמו כבש בפנדל), והוכיח שהוא שחקן שקשה לעצור. אפשר לזלזל בליגה הישראלית כמה שרוצים, אבל בכללי המשחק שלנו - יכולת כמו ששועה מפגין, כל העונה, שווה מקום בנבחרת ישראל. ואם צריך לתקן איזו לקונה בחוק שמאפשרת לשחקן כזה לא לקבל זימון, הגיע הזמן שתתוקן. שחקן כמו שועה אנחנו, כולנו, צריכים נגד רומניה ואנדורה.
חלק 4: ובכל זאת, הקהל
כי אי אפשר לדבר על האירוע הזה בלי לדבר עליו. נכון, היה מחדל אבטחתי (שראיתי במו עיניי, כשהמאבטח בכניסה בקושי הסתכל לי לתוך התיק) ומי שאחראי יצטרך לתת עליו את הדין. אבל בסופו של דבר, יש כאן בעיה גדולה יותר - שצפה לנו בפעם האלף. והיא חלקים בקהל של בית"ר ירושלים, שאוהבים את עצמם - יותר משהם אוהבים את הקבוצה.
כי מי שאוהב קבוצה, לא מחרב לה את הרגע הכי מאושר שלה ב-14 השנים האחרונות. לא הורס לה דווקא ברגע הכי משמח שקרה לה, אחרי עונה שהחלה בחשש אמיתי לרדת לליגה א'. לא הורס לאלפי אוהדים ששילמו ממיטב כספם וראו את הקבוצה שלהם מגשימה את כל הפנטזיות - רק מתוך רצון אידיוטי, חייתי, להיות הראשונים שחוגגים.
אבל זו תרבות האולטראס הישראלית. כן, "לה פמיליה" היא נפרדת - אבל בדבר אחד היא לא שונה מהאחים והאחיות שלה בקבוצות האחרות, והוא שימת "האולטראס" מעל הקבוצות. הם יספרו לקבוצה שהם אוהבים אותה, אבל ברגע שהם יצטרכו לבחור - קבוצה או אגו, הם יבחרו באגו של עצמם.
גדול עליי לספק פתרונות לבעיית האלימות הגואה - לדעתי היא לא התחילה בכדורגל, ולא צריכה להיגמר שם. אבל כן אפשר לחזור על מה שנאמר לא פעם, ועוד ייאמר: בית"ר ירושלים שוב ושוב נתקלת באותו קיר, שהוא חלק מהאוהדים האלימים שלה. אלה שמכשילים אותה פעם אחר פעם; פעם בבתי הדין, עם הקנסות והרדיוסים כלפי אלפי אוהדים שלא עשו דבר; פעם בהרחקת הבעלים שהיו יכולים לסדר את הקבוצה הזו שנים קדימה; פעם בווטו המיותר, המטופש והמביך על שחקנים ערבים - שגרם לזה שכל שחקן ערבי עם טיפה יכולות כבר כבש נגדנו, לפחות פעם אחת; ופעם בערב כמו אתמול - הרגע הכי מאושר שלי כאוהד כבר 14 שנה - שנגמר בבאסה, בעצב ובתחושה עמוקה של ביזיון.
ובכל זאת, אני בוחר לאהוב. בוחר לאהוב את אלפי האוהדים שלא פרצו לדשא וחוו רגע אחד של שמחה אחרי שנים של כאב; בוחר לאהוב את השחקנים הנפלאים של בית"ר, קבוצה פלאית שלך תדע אם תחזור ומתי. בוחר לאהוב את החברים שלי שראו את הקבוצה שלהם מגשימה להם כל חלום שחלמו בסתר.
בתקווה שיום אחד, הכדורגל היפה של בית"ר ינצח גם את המזרח הפרוע.
