כל כך הרבה שנים חלפו מאז, אבל אף אחד לא ייקח לי את הזיכרון הזה. אפילו לא הדמנציה שתגיע ב-120. הייתי בן 10, אבל אני זוכר בבירור את התמונות מאותן דקות מופלאות, למרות שהמרחק משער 11 הגדוש ליציע הכבוד ברמת גן היה לא פחות מהמרחק משם לשער הגיא.
אלי אוחנה קיבל את המדליה ותפס את מקומו, אורי מלמיליאן לחץ יד לנשיא חיים וחייך מאוזן לאוזן, חנן אזולאי קיבל מחיים הרצוג את הגביע והתכונן להנפה. יחד איתו התכוננו לרגע הזה עוד עשרות אלפי צהובים שחורים ביציעים.
הבית"רי הראשון להניף היה דוד "דדו" ישי ז"ל. אחריו הגיע דני נוימן, עכשיו היה תורו של הבלם המיתולוגי ליהנות מהמעמד. הוא הוריד את הידיים למטה, רכן אט-אט עם הגב וחיכה כאילו מסמן לנו להתחיל את שאגת ה"הוווווווווווו" מלאת הציפיה להנפה. ואריה אם ישאג, מי לא ישאג? אז שאגנו.
מה זה שאגנו, אמא שלי מספרת שמיד אח"כ השתנה לי הקול. אני רק זוכר שה"הוווווווו" הזה, שחיבר אצטדיון שלם, היה רגע מצמרר מלא באושר, בסופו באה ההנפה המיוחלת ויחד איתה השאגה העצומה שהרעידה את גוש דן.
מאז יצא לי לראות מאות הנפות ולשמוע בדיוק אותה כמות של שאגות. בכל מני שפות ורמות. מגביע המדינה לילדים ועד גמר ליגת האלופות של ברצלונה או ריאל מדריד. בכולם היה את האקט הסימלי הזה של ההנפה. אקט סמלי שטומן בו המון.
לא סתם הטקס הזה הלך והשתכלל עם השנים. קונפטי, שירים, זיקוקים, במות, מה לא. הכל כדי לתת בילד אפ פסיכי ולזקק את רגע ההנפה השמח ולהפוך אותו לרגש עוצמתי.
לצערי לבן שלי בן ה-10 לא יהיה זיכרון כזה. לא הוא ולא עוד אלפי ילדים ונערים שציפו לרגע הזה כל כך הרבה שנים. במקום זה הם יספרו לבנים שלהם איך אלפים פרצו למגרש, הבריחו את הנשיא - הפעם יצחק הרצוג, הציתו רשתות כדי לקחת מזכרת, גנבו את המדליות, לא איפשרו לאופיר קריאף ליהנות בדיוק כמו חנן אזולאי, ובעיקר הרסו, ביזו ורמסו מעמד כל כך מכובד. זה הזיכרון שיהיה להם מהגביע השמיני של בית"ר.
בינינו, למרות כל הפתיח הזה, זו לא באמת הבעיה הגדולה שלי ושל הכדורגל ישראלי. הזיכרון הזה כבר נצרב, הבעיה היא שהכדורגל שלנו, כמו גם המדינה, חולה במחלת האלימות. ויחד עם הבעיה מגיעה השאלה הגדולה איך משנים את המציאות. אני חושב שאירועי אמש הם הזדמנות פז לצעדים חריפים שיחזירו לחורים את כל מי שאוכל לנו כל חלקה טובה בכדורגל הישראלי בכלל ובבית"ר ירושלים בפרט.
מדברים איתי על אחריות למחדל. "ההתאחדות אשמה", "חברת האבטחה אשמה", "בית"ר אשמה" ועוד כל מני פרשנויות. בולשיט. הם לא הצליחו למנוע את מה שכבר ידוע לכולם ומזמן: דור שלם של אוהדים גדל כאן כאילו הוא בעל הבית. בדיוק כמו במערכון של הגשש הוא יקבע את השופטים, התוצאה ומזג האוויר. ואם זה לא יינתן לו, הוא ישרוף את המועדון.
ילדים קטנים, נערים מתבגרים ולצערי גם כמה מבוגרים, שהמילה ערכים זרה להם. חבר'ה ששמים את עצמם לפני הקבוצה, לפני המסורת, לפני שאר האוהדים. לפני כולם.
הם רוצים לרדת לדשא? הם ירדו למרות ההנחיות, האזהרות והבקשות של כולם. הם רוצים לזרוק בקבוקים מהיציע על הדשא? הם יזרקו למרות שזה עלול לפגוע במישהו תמים שלא עשה להם כלום. הם רוצים לטפס על מסך הלד הענק שהקימו חברת אריאל ועיריית ירושלים כדי להקרין את המשחק לעשרות האלפים שלא השיגו כרטיסים? הם יטפסו על הפיגום, ינתקו את הכבלים ואח"כ גם יבכו למה לא משדרים להם את החגיגות מסמי עופר.
חוסר מחשבה שלמתבונן מהצד קשה להבין. בטח לקבל. שלא תתבלבלו, גם אני כנער טיפסתי מעל הגדר בנתניה כדי לחגוג על הדשא אליפות עם רונן חרזי וסרגיי טרטיאק, אבל זה היה במשחק אליפות, עם השחקנים בלבד, ובזמנים בהם זה היה נהוג. בדיוק כמו שבמשחקי גביע היה נהוג למחוא כף לנשיא, לחגוג ביציע את ההנפה, לצפור כל הדרך לבירה, לחסום את הכניסה לירושלים עם הרכבים ולפצוח בריקודים משער הגיא.
הזמנים השתנו. איתם החוקים והנהלים, אבל לצערי לא חלק מהאנשים. ולא, לא מדובר בקומץ, אלא באלפים שעושים עוול לעשרות ומאות אלפים אחרים שרק רוצים ליהנות מכדורגל איכותי. תרבות ספורט קוראים לזה. להם אין תרבות בכלל. אלא אם הם יטוסו לראות את מסי או רונאלדו. אז הם ישבו ביציע כמו ילדים טובים.
אז כן, המשטרה היתה צריכה למנוע את הפארסה, חברת האבטחה היתה צריכה להיערך אחרת וההתאחדות כשלה בניהול האירוע, כולל במהלכו, אבל אלה רק התגובות לפעולות המקוממות של אותם חוליגנים שנובעות מהעדר חינוך, ערכים, כבוד ומשמעת עצמית.
ולא, זה לא בגלל ההמתנה הארוכה לטקס (הזויה כשלעצמה). ההפך. תאמינו לי, הייתי משלם המון כסף כדי לחזור 38 שנים לאחור כדי להתרגש ולשיר ביציע עוד שעה ארוכה עד הנפת הגביע.
אז אף אחד לא יקח לבית"ר את הגביע, כמו שאף אחד לא ייקח מפריידיי את הגול הענק, מסילבה את היכולת המרשימה בשער, משועה את הלחימה והגאונות, מאבישי כהן את הכישרון, מאופיר קריאף את ההקרבה ומאספרייה את הצ'ה צ'ה, אבל דבר אחד כן לקחו לנו ובעיקר לילדים שלנו: את השמחה האותנטית ובשיאה רגע ההנפה שהיה הולך איתם יחד שנים ארוכות.
