ראשית, אני רוצה להחמיא לערב גדול של כדורגל. כזה שמשרת את הענף. שני מועדונים, שלא נמצאים בצמרת והגיעו לגמר הגביע, הביאו כמות אדירה של אוהדים ומילאו את סמי עופר על 30,000 המושבים שבו. מכבי חיפה, מכבי ת"א או בית"ר ירושלים לא היו, אבל האווירה הייתה ראויה למעמד ונתנה לו כבוד.
כשאני פונה לצד המקצועי, לפני הגמר, הרגשתי שזה הולך להיות משחק מאוד שוויוני. מדובר בקבוצות השוות ברמתן, וגם כשמביטים לטבלה, רואים זאת. ואכן, אפשר להגיד שראינו משחק שוויוני בסופו של דבר, שלא התעלה לרמה גבוהה, אבל היה קצבי ואגרסיבי. ראו ששתי הקבוצות נתנו את הכל.
בסופו של דבר, כך הרגשתי, מה שינצח את הגמר הזה, הוא המאמן (או המאמנים במקרה של נתניה), שיגיב ראשון, ומי שעשה זאת בענק הוא יוסי אבוקסיס. דווקא בתחילת המשחק, עם פרסום ההרכבים, לא ראינו הפתעות. דראפיץ' וברדה עלו עם ה-4-4-2 הקבוע שלהם ואבוקסיס עם ה-3-5-2 הקבוע שלו.
נתניה פתחה חזק, עם לחץ גבוה ומהר עלתה על לוח התוצאו, אך דעכה, כמו המשחק, אחרי השער של מלמד. נפילה נוספת, גדולה יותר, הגיעה עם הפציעה של עלי מוחמד. היא הוציאה את העוקץ ממרכז השדה של מכבי נתניה. מאותה נקודת זמן לא ראינו את הקבוצה מעיר היהלומים יוזמת. חסרונו של הקשר התזזיתי הורגש.
עם זאת, הרגע שניצח את המשחק מבחינתי היה החילוף בדקה ה-74 של אבוקסיס. למרות שלאורך כל העונה לא נהג לשנות מערך, דווקא בגמר הגביע ויתר המאמן על שיטת שלושת הבלמים. הוא הוציא את קוויאר העייף והכניס את דור ג'אן באגף ימין ועבר ל-4-3-3. החלוץ גם גמל לו עם שער השוויון. מבחינתי, שם הגיע המפנה. מנגד, דראפיץ' וברדה לא הגיבו לשינוי הטקטי של אבוקסיס ולא הצליחו לגרום לקבוצה שלהם לשמור על שער היתרון הכ"כ יקר. בהארכה לא ראינו הרבה והמשחק הוכרע בפנדלים.
מגיעות לבני יהודה מחמאות על הישג ענק עם זכייה שניה בגביע בארבע שנים. אני רוצה להתעכב על שני שחקנים שרשמו משחק ענק ונותנים עונה גדולה. הראשון הוא שי קונסטנטין. מבחינתי מדובר בתגלית העונה. הוא פרח השנה בעמדת המגן הימני התוקף בשיטת שלושת הבלמים ואחרי הרבה זמן אנחנו רואים מגן שיש לו איזון בין החלק ההגנתי וההתקפי. המאזן שלו בליגה, עם שבעה שערים ושלושה בישולים, הוא משהו שמגן בליגה שלנו הרבה זמן לא עשה. אמש הוא בישל לג'אן, בעט לקורה ונתן משחק ענק.
השני הוא, מבחינתי, איש המשחק. זה רק סימבולי שהוא הבקיע את הפנדל המכריע. האיש שהגיע מכפר שלם, והיום אנחנו מבינים שמועמד לאירופה, נתן משחק עם המון אחריות, מנהיגות ובגרות. הוא לקח אחריות במרכז השדה אחרי הפציעה המוקדמת של סורו, כמעט ולא איבד כדורים, רץ ללא הפסקה והיה בכל מקום במגרש. הניצחון הגדול של אבוקסיס העונה, מעבר לגביע האדיר, הוא כאשר לקח שחקן מליגה א' והפך אותו לאחד השחקנים הטובים בליגה, כזה שמועמד לאירופה. מבחינתי, זה הניצחון הגדול שלו.
לסיכום, ראינו שיש עולם שלם מעבר לקבוצות הגדולות,וחזינו באירוע שהוא תעודת כבוד לכדורגל הישראלי. מפה אפשר להתחיל את העונה הבאה, בתקווה גם לליגה מרתקת ולהשתתפות של כמה שיותר קבוצות במאבק האליפות. ואם לא, תמיד יש את הגביע.
