הלאה.
בין שלל התפקידים שאני ממלא בעולם הזה, התמזל מזלי להיות אבא לשני ילדים מתוקים ומקסימים. במסגרת מזלי זה, צירוף אירועים כזה או אחר וניסיון חיים שגרם לי להבין מתי צריך לסגת, נאלצתי לוותר על הגעה פיזית למשחק ולצפות במשחק מהבית.
איףףףף.
תגידו לי, בחיאת, איך אתם עושים את זה לעצמכם, אנשים? זה כמו לראות ביוטיוב איך אנשים אוכלים גלידה, כמו לאכול קרטיב עם העטיפה, כמו לראות פרק של סברי מרנן... נקודה.
זה לא שאני לא רואה כדורגל בטלוויזיה בכלל (למעט כמובן משחקי יריבות), אבל אין לי באמת קבוצה פייבוריטית בעולם ואני מתייחס לליגת האלופות, יורו ומונדיאלים בתור בידור נטו, מינוס כל המעורבות הנפשית שמאירה/משחירה את ימיי ולילותיי.
הריח של הדשא, התחושה של חלק אחד מתוך שלם גדול, האדרנלין, החגיגות, העצבים, ההפסדים, הכל נחווה במגרש בלי פילטר, באינטנסיביות שצפייה בטלויזיה, גם במשחק הכי גדול ומרגש שיש, לא מתקרבת לדגדג אפילו. כדורגל זה במגרש, אין באמת אופציה אחרת מבחינתי, ולפי הראי וצבע הפריזורה של סחבק, אין סימן לשינוי במגמה באופק.
טוב, מספיק לדבר עליי, בואו נדבר על המשחק שהיה.
במחשבה שנייה, אולי באמת עדיף לדבר עליי...
המחצית הראשונה היתה הראשונה אי פעם שהבת שלי ראתה בחייה. קיוויתי שאיזה גול שניים יגיעו וידליקו אותה על קדחת הדשא של אבא. לקראת דקה 30, היא כבר עשתה עיניים לפוך.
אולי הייתה זו הידיעה שאני לא יכול להגיע שגרמה לשחקני מכבי חיפה לנקוט במינימום האפשרי של יכולת, נחישות וכדורגל באופן כללי. ככה שאני לא ארגיש כל כך רע שלא באתי (אני לא באמת חושב ככה, טרנקילו). אולי עומס משחקים, אולי הרוטציה, ועוד כהנה תירוצים וחירטוטים.
בשורה התחתונה, מזל גדול שהחרופ שתפסנו, בייחוד אחרי השער, לא עלה לנו ביוקר. צריך לשכוח מהמשחק הזה ולהמשיך הלאה, להודות על מזלנו הטוב וקורת השער בבונבוניירה של אלקבץ שמנעה מאיתנו פאדיחה סטייל מאורעות סיבוב ח' באותו המגרש.
חבל ששחקנים שלא מקבלים את חולצת ההרכב בליגה לא ניצלו את ההזדמנות להוכיח שהם ראויים לה (חוץ מקצת שועה, אולי) או לפחות לתת חומר כלשהו למחשבה למרקו, וחבל ששחקנים שכן מקבלים את חולצת ההרכב הציגו משחק כל כך דרדל'ה. אוי ואבוי אם נשחק ככה בליגה, נגד כל קבוצה זה יעלה לנו ביוקר.
צריך גם לומר כל הכבוד לאום אל פאחם (בעיקר כי אין הרבה כבוד לאף אחד על המשחק הזה אצלנו), שלא הורידה ראש, למרות נפילה קולקטיבית של כמה מהשחקנים שלה מהרגליים, עשתה לנו כמה רגעים של התקף לב והייתה בהחלט ראויה לתיקו.
אבל החיים לא מתבססים על מה מגיע ולמי, ובסוף סופרים מה שנכנס. והפעם זה היה למזלנו.
בקיצור, ממש כמו מכבי חיפה אתמול, אני מנסה בכל כוחי לסיים את הטור הזה, את השבוע הזה ואת הגלות הקשה בת שבוע הימים מהמגרשים בשלום. מקווה שהצלחתי.
נס ציונה, שבת, סמי עופר, הלאה.
