תליין ונידון למוות הלכים בבוקר עד עמוד התלייה, ויש להם דרך ארוכה לעבור. כאילו שזה לא מספיק, בחוץ משתוללת סופת שלגים חורפית קשה. "איזה קור כלבים", אומר הנידון למוות. "מה אתה מתלונן?", עונה לו התליין, "אני עוד צריך לחזור את כל זה".
ההיסטוריה מלאה במפגשים סוערים בין האדומים מתל אביב לירוקים מחיפה. בגביע זכורים שני גמרים דווקא מהעשור האחרון. בעונת 2010/11 זכתה הפועל להניף את הגביע אחרי ניצחון דחוק של 1:0, אבל הדרמה הגדולה היתה עונה לאחר מכן. תל אביב הגיעה למפגש אחרי הנפת שני גביעים ברציפות. מנגד, חיפה רצתה לשבור בצורת ארוכה במפעל.
המחצית הראשונה הסתיימה בתיקו אפס ולא בישרה על הדרמה הצפויה. בדקה ה-58 העלה מירקו אורמוש הקרואטי את חניכיו של ניצן שירזי ז"ל ליתרון, אך ארבע דקות לאחר מכן דאג דלה ימפולסקי להחזיר את הצבע ללחיים של אלישע לוי והקפיץ כ-20 אלף ירוקים ביציע. בדקה ה-92, עמוק בתוך תוספת הזמן, כשכולם כבר התכוננו להארכה, נוסא איגיבור שלח בסופו של דבר את אלפי האדומים לחגוג גביע שלישי ברציפות.
היום, חמש וחצי שנים אחרי אותו גמר מותח, יפגשו שוב שניים מהמועדונים המעוטרים בכדורגל הישראלי לקרב ראש בראש, והאווירה בשני המחנות איך נאמר, לא מזכירה ולו במעט את המפגש המרתק ההוא. נכון, לא מדובר בגמר גביע, כי אם בסיבוב מוקדם מאוד, אבל דווקא הגרלה כזו אכזרית היתה בעבר הלא רחוק עילה כשלעצמה למתח מטורף ברחוב הספורט הישראלי. לא הפעם.
אולי זה בגלל שמשחקי סיבוב ח' היו מאוד מפתיעים והנמיכו במעט את ההתלהבות סביב המפגש הערב, אולי זה בגלל שבשני המחנות יודעים שגם אם יעפילו שלב, ביכולת אותה מציגים השחקנים העונה, את רובי ריבלין הם יראו רק דרך המסך, ואולי זה בכלל בגלל שבאופן מסוים הן צריכות לברך שהגורל הפגיש ביניהן כבר בשלב הזה, כי ככה לפחות אחת מהן תעפיל לשמינית הגמר, בשורה התחתונה, משהו סביב מפגש הטיטנים נסדק.
מכבי חיפה והפועל תל אביב הן אולי הסיפור העצוב של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. שתי קבוצות עם קהל אוהדים צבעוני וססגוני, עם רזומה עשיר וארון תארים עמוס, לא מזכירות במאומה את הימים הגדולים של המועדונים. ההפך. עושה רושם שהן עושות הכל כדי להתעלל באוהדים המסורים שלהן. עד כדי כך שהעונה הפכו הירוקים והאדומים למושא ללעג בקרב אוהדי היריבות המושבעות.
אצל יענקל'ה שחר מדובר ממש בפארסה. אחרי שנים של דשדוש מקצועי לאף אחד כבר לא ברור מה לא עובד שם. המאמן? השחקנים? הבעלים? ההנהלה? העיתונות מלאה בתאוריות וניתוחים, אבל נדמה שאף אחד לא באמת יודע לשים את האצבע על הנקודה שהופכת מועדון עם תקציבים גדולים, לקבוצה קטנה. גם שחר לא, וזו אולי הבעיה הגדולה של האימפריה הירוקה.
מי שמשלמים את המחיר הכבד הם האוהדים, שמאז המעבר לסמי עופר מגיעים לאצטדיון בהמוניהם, רוכשים מנויים, מלווים את הקבוצה למשחקים מרוחקים, מתמלאים אופטימיות אחרי כל החתמה נוצצת על הנייר או גול מקרי, ולא מפסיקים להתאכזב מדי שבוע. בדיוק כגודל הציפיות. הם כל כך רוצים להאמין שמתישהו הקבוצה שלהם תתפוצץ על הדשא, שניצחון היום יכול לתת להשלות אותם שוב. אבל לא מעבר לזה.
אצל ניסנוב והחברים מדובר יותר בבעיה פיננסית שהביאה אותם עד הלום, אבל לא רק. הקבוצה של קובי רפואה מאוד אפורה. אנמית בחלק הקדמי ופגיעה בחלק האחורי. עושה רושם שהסגל שנבנה שם בקיץ על ידי מוטי איווניר לא מספיק איכותי. בטח לא מספיק כדי לצלוח את הליגה הלאומית בקלות.
לאדומים אין שחקן מוביל שירים את הקבוצה מהקרשים, שחקן שעושה את ההבדל בליגה הצפופה הזו. כוכב כמו ערן לוי של מכבי נתניה בעונה שעברה. אולי ההחתמה של אמיר עגייב תעזור לה, אבל גם זה בספק גדול. מה יש להם? צבא אדום שמגיע אחריהם לכל מקום, מעודד, דוחף ושווה להם כמה נקודות. קהל שיכול להתברר בסוף העונה כשובר שיוויון. הגביע? בואו נאמר שהוא לא ישנה הרבה במידה והקבוצה לא תעלה ליגה.
אז מה יהיה היום? במקרה הטוב הצגה ביציע ומשחק חלש על הדשא. במקרה הרע אווירת נכאים ביציעים, בדיוק כמו היכולת של השחקנים. איך זה יסתיים? בדיוק כמו ההיסטוריה הלא רחוקה בין שתי הקבוצות יסתיים גם הפעם כשהאדומים חוגגים. וגם אם אני לא צודק והקהל הירוק יחגוג, זה לא באמת משנה, כי בדיוק כמו בסיפור הפתיחה, כמו ששתי הקבוצות נראות העונה, לא ברור מה עדיף להן להיות היום בחצות: התליין או הנידון למוות.
ואם להיות עוד יותר ציניים, אז עם כל הכבוד לנס ציונה, בית"ר כפר סבא, הפועל רמת גן, הפועל כפר סבא, אחי נצרת, הפועל חדרה ובני ממב"ע, אפשר לומר שהסינדרלה מסיבוב ח' שלא מעט קבוצות ירצו לפגוש בשמינית, תצא מהמפגש הערב. סליחה, לכלוכית.
