כל מי שנכח אמש (שבת) באצטדיון ר"ג במשחק ההפסד המביך לנבחרת לטביה, הרגיש יותר מהכל עצבות. לא ראינו אוהדים זועמים על הגדרות, לא ראינו אוהדים מחכים לשחקנים כדי לקלל, אלא ראינו בעיקר עצבות ויותר מהכל שקט רועם שליווה את רוב משחק הנבחרת.
התחושה הכללית ביום שאחרי היא שמשהו כבה בנבחרת. אין את ה"אש" והטירוף שקיווינו לראות ונדמה היה שתקרית יוסי בניון היתה רק שירת הברבור של המקהלה העצובה בכחול-לבן. הגיע הזמן לשינוי.
יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, לא ערף ראשים הבוקר. לא הייתה לו סיבה. הרי גם ככה הקמפיין גמור ולכן הבטיח שהוא יתחיל לחפש מאמן כבר בעוד מספר חודשים מועט.
הבעיה היא שבדומה ללוזון, כל יושבי הראש של ההתאחדות לכדורגל בחרו תמיד את המאמן המנוסה או המעוטר ביותר ולא חשבו להביא משהו לנבחרת שלא היה. הרי כבר התרגלנו לראות מאמנים שבעים על הקווים באצטדיון ר"ג ועדיין לא קם האדם שיגיד: "לא, אצלי זה יהיה אחרת". וככה נעלה לטורניר גדול.
מבט על המאמנים האחרונים של הנבחרת מצביע על מגמה ברורה: שלמה שרף, דרור קשטן, אברהם גרנט, יצחק שניאור ויענקל'ה גרונדמן עם גיחה לחו"ל עם ריצ'ארד נילסן. אין ספק שכולם עם קבלות, אבל רובם גם בגיל מתקדם ואחרי שארון הגביעים בבית מפוצץ עד אפס מקום. רוב המאמנים מגיעים לנבחרת אחרי השיא ולא לפניו.
השאלה היא מדוע במשרדי ההתאחדות לכדורגל מסרבים בתוקף לפיתרון שהתאחדויות גדולות ומפוארות מאיתנו בחרו. ללכת על שחקן עבר, מנהיג נבחרת שלמרות חוסר ניסיון באימון, הכריזמה והידע בכדורגל מאפילים על הכל. כדאי לתת מבט מעבר לים ולהבין שאולי גם אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על מינוי כזה. כי מה לעשות? מאמן יותר מעוטר מקשטן אין, ועדיין ראינו לאן הנבחרת שלנו הגיעה בסיום שני קמפיינים.
ביליץ', פלר, קלינסמן, ואן באסטן וכל מילה מיותרת
לפני כולם, סלאבן ביליץ': המאמן המשוגע של נבחרת קרואטיה. בתקשורת הקרואטית העבירו בהתחלה ביקורת על כך שבלם העבר מונה למאמן, אולם הביקורת מיד התחלפה בהערצה ל"משוגע" שרץ על הקווים עם חליפה ועניבה ולא מתבייש אפילו לקפוץ על השחקנים שלו אחרי שערים. ואף מילה על העגיל. אוי לשחקן הישראלי שהיה מגיע עם עגיל לנבחרת.
ביליץ' לקח את הנבחרת הכישרונית של קרואטיה והשאיר בבית את אנגליה בדרך ליורו, שנעצר רק בפנדלים נגד התורכים. אז אולי הוא לא ייצוגי כמו שאר המאמנים, אבל הכריזמה והיכולת שלו להביא את הנבחרת הקרואטית לשיאים בזמן הביאה אותו להיות אחד המאמנים המבוקשים באנגליה, כמו גם בנבחרת ישראל. כל אחד צריך לשאול את עצמו מה הוא מעדיף: מאמן שקופץ על השחקנים שלו או מאמן שמוחא כף (לא כפיים) אחרי שערים.
גם ההתאחדות הגרמנית נוהגת למנות שחקני עבר לתפקיד המאמן וההצלחה בהתאם. רודי פלר, החלוץ המצטיין של הנבחרת הבווארית, מונה לפני מונדיאל 2002 לתפקיד. למרות שלא היתה לו אפילו תעודת מאמן (נשמע מוכר?) בגרמניה התעקשו וידעו למה. פלר הגיע למונדיאל בדרום קוריאה ויפן והביא את הנבחרת הבינונית של גרמניה עד לגמר, שם היא הפסידה לברזיל של רונאלדו.
פלר הולך ויורגן קולינסמן בא. הביקורות? גואות. המאמן שעבר לגור בארה"ב הגיע כדי להוביל את גרמניה במונדיאל הביתי שלה והתוצרת? הנבחרת הגרמנית הכי התקפית שהייתה בעשרות השנים האחרונות. כדורגל מופלא של הגרמנים נעצר רק בחצי הגמר נגד איטליה האפורה ו"קלינסי" ללא הניסיון זכה לתמיכה מכל עבר. גם את קלינסמן ראינו משתולל על הקווים ועובדה ששערים רבים השחקנים רצו לחגוג איתו.
קלינסמן לקחת לצידו עוד שחקן עבר, את אוליבר בירהוף, החלוץ שהביא לגרמניה את אליפות אירופה ב-1996 באותו שער בגמר נגד צ'כיה, והצוות "חסר הניסיון" הוכיח שהגרמנים יכולים להצליח גם בלי הדינוזאורים על הקווים.
גם אצל השכנים מהולנד לא חששו להמר: מרקו ואן באסטן, החלוץ הענק של נבחרת האורנג', שחתום בין השאר על תואר אליפות אירופה ב-1988 מונה למאמן ראשי בנבחרת אחרי שאימן את מילואי אייאקס...מילואים!
בלי הרבה ניסיון, חלוץ העבר הביא את ההולנדים לשלב ראשון מצוין במונדיאל בגרמניה, שנקטע רק באותו משחק ברוטאלי נגד נבחרת פורטוגל (0:1 מעצבן של מאניש). אז התקשורת בהולנד תמכה ואימלא אותו הפסד, רבים ראו בהולנדים כמועמדים ללכת עד הסוף.
בברזיל מודים: הסבלנות השתלמה
גם בנבחרת הסלסאו של ברזיל החליטו שלא ללכת על המאמן המנוסה אלא מינו את דונגה, הסמל של ברזיל שזכור בעיקר הודות למונדיאל הנפלא ב-1994 שהסתיים בהנפת הגביע העולמי. המבקרים בברזיל טענו שדונגה משחק הגנתי אולם אחרי שהנבחרת הברזילאית זכתה בגביע הפדרציות ואחרי הניצחון הגדול על ארגנטינה 1:3 ברוסאריו, מה אפשר כבר להגיד על המאמן שיינסה להחזיר את אליפות העולם לברזיל בשנה הבאה. ולא תשמעו מילה על שערוריות של שחקנים, שרגילים להיות כוכבים בקבוצות שלהם ואצל דונגה הם שחקני סגל.
וכך אפשר להמשיך ולהמשיך: רומניה נתנה את המפתחות לגיאורגי האג'י, בולגריה לחריסטו סטויצ'קוב וניתן למצוא דבר דומה גם בנבחרות פחות גדולות ברחבי אירופה והעולם.
נדמה שראשי ההתאחדויות השונות החלו להאמין יותר בשחקני העבר מסיבה פשוטה וברורה: קשה מאוד למאמן להנחיל שיטת משחק או טקטיקה בשבוע של התאספות לפני משחק רשמי. הגדולה של מאמן גדול היא להביא את השחקנים לשיא של יכולת ומוכנות בכמה אימונים בלבד, דבר שיש מספיק שחקני עבר גדולים, גם שלנו, שיכולים לעשות את העבודה.
הצרפתים זועמים על דומנק, הפורטוגלים על קיירוש
לא רק הנבחרת הישראלית הבינה אתמול שהיא לא תהיה במונדיאל בדרום אפריקה. נבחרות גדולות ומוכשרות מאיתנו יראו את המשחקים מהבית, ומבט על המאמנים שלהם מצביע שהעולם כנראה באמת שייך לצעירים.
בצרפת המשיכו להאמין בריימונד דומנק אחרי היורו והנבחרת הצרפתית תסיים כנראה רק כסגנית לסרביה כאשר דומנק סופג ביקורת מכל עבר על כך ששני הכוכבים הכי גדולים שלו, פרנק ריברי וקארים בנזמה הם רק שחקנים מחליפים. גם האסק הצ'כי הוא לא סיפור הצלחה, כמו גם קרלוס קיירוש שהכישלון שלו ישאיר את אחת נבחרות הכישרוניות בעולם, ככל הנראה, בליסבון.
הקו בשנים האחרונות הוא ברור: ראשי ההתאחדויות בוחרים מאמנים שקרובים לשחקנים ויכולים להוציא מהם משהו ש"הדינוזאורים" לא מצליחים. שחקני הנבחרת היו מחוייבים יותר אם כוכב עבר, מישהו שהם גדלו עליו, היה עומד על הקווים. הרי לא צריך ללמד אותם סגירה אלכסונית או שמירת שטח. בניון למשל מתאמן אצל אחד מגדולי הטקטיקנים בשנים האחרונות, רפא בניטז. אז מה יש ללמד שחקן כמו יוסי בארבעה ימים?
לפני שאבי לוזון יביא לאישור המזכירות את המאמן הבא, הוא חייב לחשוב אחרת, לחשוב חדש, כי אוהדי הנבחרת עייפים. צריכים מאמן שיפוצץ את אצטדיון ר"ג, מאמן שכל משפט שלו ירתק עשרות אלפי זוגות אזניים ושהשחקנים יבואו לשחק בשבילו. אתמול שחקני נבחרת ישראל לא שיחקו בשביל המאמן.
ועוד נקודה למחשבה: אוהדי הנבחרת רוצים לראות את בן סהר, גיא אסולין ואלירן עטר. תנו להם. הם הרי אותם אוהדים שרוצים את הצלחת הנבחרת. המאמן הבא חייב לדעת שהנבחרת היא של כולם. כ-ו-ל-ם ולא של אדם פרטי שמחליט עם מי בא לו לשחק.
ולסיום: באמת אף מילה על המאמן חסר הניסיון פפ גוארדיולה, שעומד בראש הקבוצה הכי טובה שראה הכדורגל העולמי בשנים האחרונות. הם הם יכולים להיות אמיצים, אולי גם אנחנו?
