דודו אוואט פרש. אני פתאום נזכר איך הגיע כשוער שני לראסינג סנטאנדר, בתקופה שאני הגעתי לשם, בזמן שבישראל אף קבוצה גדולה לא רצתה אותו! ככה, בזכות הדרכון האירופי הוא הגיע, אבל בזכות היכולת האדירה הוא עשה שם קריירה ענקית של למעלה מעשור.
אוואט נלחם כמו אריה אימון אחרי אימון כדי להדיח את ריקרדו, השוער הבכיר של הקבוצה, ובסוף אותה עונה – לשמחתנו - המאמן נתן לו את הצ'אנס וביחד עם יוסי בניון, שיחקנו שלושה ישראלים בהרכב של קבוצה בליגה הראשונה בספרד ועזרנו לה להישאר בליגה.
מאז הוא לא עצר. דודו הפך לשוער בכיר בליגה הספרדית, ואף מלעיז לא יכול לקחת את זה ממנו. הוא מסיים את הקריירה האירופית הכי גדולה אי פעם של שוער ישראלי ואולי גם בזכות ההערכה הזו בספרד הוא מצליח להפוך למנהל ספורטיבי ונציג הבעלים של מועדון מכובד בספרד.
בתוך שנה מגרשי הכדורגל נפרדים מדוידוביץ' ומאוואט. שני שוערים גדולים שעוד נתגעגע אליהם. שני שוערים שונים, שני טיפוסים שונים שהתחרות ביניהם אתגרה אותם להמשיך ולהשתפר.
אני מודה, לא תמיד התחברתי להתגוננות היתר של אוואט כלפי העולם בחוץ והצורך שלו להוכיח שהוא לא טועה. אולי זו הייתה התחושה שלו שאת דוידוביץ' מעריכים יותר. אולי זה בגלל שהוא הגיע מספרד עם ציפיות גבוהות ולא תמיד הביא את אותה נוכחות ויציבות בנבחרת.
בשורה התחתונה, כשאנחנו מסתכלים על הבור הבלתי יאמן שנפער עכשיו בשער נבחרת ישראל, אפשר וצריך להסתכל אחורה ולהגיד מילה טובה – לשם שינוי - על שחקני כדורגל מישראל שהביאו הרבה כבוד. דוידוביץ' החמיץ קריירה ענקית בחו"ל בגלל הפציעות, אבל מה שדודו אוואט עשה בספרד יישאר בדפי ההיסטוריה של הכדורגל שלנו עוד הרבה שנים.
