1.) עכשיו ייצא לדרך המחול הקבוע, הרי כולנו כבר מכירים את הריטואל. מאמן צעיר אמר לי פעם שמצוינות אמיתית מושגת אצלנו רק בהטלת אחריות לרוחק. מאבי לוזון לדרור קשטן, הלאה ליוסי בניון ועד יובל שפונגין ואחרון שחקני הספסל (שלא עודדו עם כל הלב). והקהל כמובן, שהעז ברוב חוצפתו למחות על המוצר הפגום שקיבל תמורת מיטב כספו. לוזון "יצפה" שקשטן ייקח אחריות, המאמן הלאומי יאחז בקרנות המזבח (ובחוזה השמן) והשחקנים יכבסו את הכביסה המלוכלכת בגיגית על המרפסת, לעיני העיתונאים. כולם צודקים, כולם טועים, כולם בעיקר מכוערים. ממש כמו הגישה של היו"ר, השיטה של המאמן, ההתנהגות של הקפטן- והאצטדיון כמובן. איך אפשר בלי האצטדיון. אבל לזה עוד נגיע בהמשך.
מקצועית, ישראל נכנעה לנבחרת שנופלת ממנה במעט ברמת הפוטנציאל ועולה עליה בהרבה ברמת האינטליגנציה. לטביה, בה רובנו מזלזלים כמו שרק באומת כדורגל טיפשה למדי יכולים לזלזל ביריבות לגיטימיות, עשתה בדיוק את מה שהנבחרת שלנו לא הצליחה לבצע בכל כך הרבה משחקי חוץ קריטיים מול יריבות שוות או עדיפות במעט. לקשטן ואולי גם ליורשו העתידי רצוי לצפות בקלטת המשחק כמה פעמים וללמוד דבר או שניים על הגנה נסוגה נכונה ולא היסטרית במגרש זר, על ניצול הזדמנויות (בייחוד ממצבים נייחים) ועל ניהול משחק שקול והגיוני. לא תורה מסיני, כל העסק הזה. באלה שלא זומנו ואלה שכן נבחרו לפתוח אין בכלל מה לגעת. ההרכב, המערך – אלה משניים בהפסד נדיר שכזה. מעטים מאוד (אם בכלל) השחקנים שנמנעה מהם הזדמנות צודקת במדים הלאומיים בקמפיין האחרון. מעטים מאיתנו יוכלו לטעון שמערך הכולל שני חלוצי חוד, כשמאחוריהם יניב קטן ויוסי בניון, הוא הגנתי מדי או פחדני. ואף מילה על הפוליטיקות ויתר השיקולים הזרים שמעורבים בתהליך קבלת ההחלטות. לא היום לפחות.
השינוי האמיתי והנכון צריך להתבצע ברמת התפיסה. לא רק זו של אבי לוזון, אלא אצל כולנו. הכדורגל הישראלי והנבחרת בראשו צריכים ראשית להפנים כי מעמדם בכדורגל האירופי (והעולמי) נותר נמוך גם אחרי כמעט שני עשורים של השתייכות למועדון היוקרתי. הנבחרת והקבוצות הישראליות נתפסות עדיין כ"מוקשים פוטנציאלים" ולא באמת כיריבות ברמה גבוהה. את הנסים והנפלאות שיענקל'ה שחר מצליח לחולל פה ושם עם הבייבי שלו עלינו לקחת כדוגמה, אך בעיקר בגלל הבסיס הרחב והאיתן והעבודה הנכונה המתחילה מלמטה, במתקנים ובילדים. המטרות האמיתיות של ראשי הכדורגל בישראל לא אמורות להיות מונדיאל כזה או אליפות אירופה אחרת, אלא שיפור מהותי ברמת המתקנים, ניהול המועדונים ומחלקות הנוער בעיקר, בהקמת אקדמיות ופנימיות למצטיינים ובעוד אלמנטים שבלעדיהם לא יוכל הכדורגל שלנו להתקדם באמת. ההישגים של הנבחרות אמורים לבוא רק בחלקו האחרון של התהליך. הסבלנות תידרש מכל אחד מאיתנו. העבודה חייבת להתחיל עכשיו.
.2) כאמור, אין לי כוונה להצדיק את ההתנהגות של יוסי בניון בזמן ולאחר החילוף. הפלשבק מאותה תקרית מפורסמת בחיפה אצל אלי כהן די מתבקש, ובהחלט ייתכן שקפטן אחר היה מצליח להימנע מהתגובה המכוערת, אבל השוואה בין שתי הסיטואציות רק תעשה עוול ליוסי הבוגר, שעבר כברת דרך רצינית בעשור שחלף מאז. התסכול והעצבים, ביחד עם הקללות שלא הצליח לעצור, רק המחישו עד כמה הוא לוקח ללב (בניגוד למרבית חבריו): את הכישלון האישי שלו, את זה של הנבחרת, את האכזבה העצומה של הקהל, את העובדה שסיכוייו להגשים חלום ולהוביל את ישראל לטורניר גדול פחתו משמעותית, ואלה הרי היו קלושים מלכתחילה.
עכשיו, ממרומי הקריירה האירופית המפוארת שלו וממעמקי הקריירה הבינלאומית הכושלת, קל יותר להבין עד כמה ישראל עושה רע לבניון. מהיכולת על המגרש, דרך ההתנהגות המביכה בעודו משמש כקפטן ומהווה קונצנזוס נדיר במחוזותינו ועד ההתבכיינויות על התקשורת והקהל – כשיוסי חוזר לארץ, הישראליות המכוערת (וסליחה על הקלישאה החבוטה אך נכונה) מזנקת עליו ביחד עם המעריצים והמשפחה. כל התכונות השליליות והמוכרות כל כך, אותן הוא מצליח להשיל מעליו בצורה מעוררת כבוד בכל אימת שהוא נוחת על אדמה קרה וזרה, שבות לפקוד אותו בנתב"ג. אם נעמיק לתוך הסיטואציה וללא קשר לאמור, ייתכן שנוכחותו גם ככה מזיקה לנבחרת, שתלויה בו בצורה מעוררת רחמים ומנצלת את חוסר יכולתו לשאת אותה על גבו כדי לחפות על יתר חולשותיה וכישלונותיה.
כשהוא מתקרב לגיל 30 ומאחוריו שלושה קמפיינים כשחקן מוביל ודמות בכירה בנבחרת, לא יקרה כלום אם יוסי יודיע על פרישה מהמדים הלאומיים. אם נצא מנקודת הנחה שהנבחרת תזכה בכל מקרה לרמונט לאור הכישלון בקמפיין (כי פה כישלון במבחן התוצאה אומר תמיד שינויים פרסונליים), בניון בהחלט יכול לתת לה דחיפה חזקה בכיוון. כשחקן, בניון ייזכר בכל מקרה כאחד מהגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי וכדמות חיובית ומעוררת השראה. התקרית האחרונה לא תשנה זאת, אבל אל לו ליוסי להשלות את עצמו שאין לה משמעות, כפי שניסה להציגה בפני התקשורת. העובדות הן שהוא מאס בעול הכבד מנשוא שמונח על כתפיו בכל פעם מחדש, בהתנהלות המביכה לרוב של ראשי הנבחרת וההתאחדות ובציפיות הבלתי אפשריות של האוהדים, שמסרבים לקבל את העובדה שהכדורגל הישראלי לא באמת ראוי, בשלב זה, לקחת חלק באירועים הגדולים של הכדורגל העולמי. בסופו של דבר, התסכול של בניון הוא התסכול של כולנו.
3) אם כבר מדברים על רמונט, הגיע הזמן לעשות משהו עם הבית של הנבחרת. לא זה "הקל" שהוגרלה לתוכו מבלי לדעת עד כמה הגרלה קשה בהרבה תעשה עמה חסד, אלא זה הקשה, הקר והמנוכר, הקרוי אצטדיון ר"ג. כן, קשה להמשיך לחפור בנושא הבלתי נסבל הזה, ולא נאשים חלילה את גוש הבטון המפלצתי הזה בכישלונותיהם של המאמן והשחקנים, אבל כמה עוד יוכלו האוהדים (המעט שנותרו לנבחרת אחרי רצף של קמפיינים בלתי נסבלים, כפי שיכולנו להיווכח אמש) לשאת את התנאים המבזים הללו? לעיתים נדמה כי כיעורו של האצטדיון הלאומי מבטא בצורה מושלמת את כיעורו של הכדורגל אותו הוא מייצג: נטול כל סממן של אווירה חיובית ותרבות ספורט בריאה, גורם בעיקר לסבל עבור הבאים בשעריו ובמיוחד, אולי יותר מכל – פשוט מוציא כל חשק לשהות במחיצתו.
בהיעדר אלטרנטיבות של ממש, זו ההזדמנות לתת לבלומפילד ולטדי, שני המתקנים היחידים בארץ שיכולים להעניק לנבחרת אווירה ביתית ראויה וגם לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים המינימליים, את הכבוד הזמני. במקביל, טוב יעשה אבי לוזון אם יתחיל לקדם במרץ את הפרויקט הגרנדיוזי הבא שלו: בית ראוי לנבחרת. ולא רק לה, גם למעמדי חצי הגמר והגמר בגביעי המדינה והטוטו, גם עבור הקבוצות הישראליות המארחות במפעלים האירופיים. ובעיקר בית עבור הקהל הישראלי, שהולך ומואס בכדורגל שלו, על שלל מוצריו וצורותיו, וזקוק נואשות לסיבות להישאר בסביבה. רמז קטן, אבי: 16 קבוצות בליגה ממש לא הולכות לגרום לזה לקרות.