השער המרגש של שון וייסמן מול שווייץ שהציל את ישראל מהפסד קבע עובדה פשוטה: ישראל כבר לא תלויה רק בעצמה במאבק על העליה ליורו 2024 דרך בתי המוקדמות. החשבון הפשוט אומר שהנבחרת של אלון חזן כנראה תצטרך לנצח את שני המשחקים הקרובים - מול רומניה ואנדורה - ולקוות למעידה נוספת של שווייץ (מול קוסובו) או של רומניה (מול שווייץ), כדי לנחות בקיץ הבא בגרמניה.
אם יש דבר אחד שלמדנו על עצמנו לאורך השנים, בעיקר מאז החזרה של ישראל לאירופה, היא שאנחנו אף פעם לא באמת תלויים בעצמנו. כי לעשות את הדברים בעצמנו, הוא כמעט בלתי אפשרי. כמעט תמיד צריך לקרות משהו חיצוני כדי שהכדורגל הישראלי יחווה איזשהי עדנה. ליורו הצעירות הראשון ב-2007 העפלנו בגלל שינוי השיטה וקיצור בית המוקדמות, לליגת האלופות נוכל להעפיל בעיקר בזכות הרפורמה של מישל פלטיני ואיזו יריבה נוחה ולפלייאוף נשתחל כי רוסיה נזרקה מאופ"א. אין סיבה להתלונן על כך, זו דרך חיינו. זה הכדורגל שלנו.
ליורו מתישהו נוכל להעפיל. הלוואי שזה יקרה בשבוע הקרוב, אולי בשלב הפלייאוף (אם לא נקבל את אוקראינה, אז מצבנו טוב) במארס ואולי הטורניר הבריטי/אירי ב-2028 ואם לא, אז בטוח נהיה באיטליה וטורקיה ב-2032. הרי הגדלת המפעל כפי שנעשה מאז 2016 ל-24 נבחרות בדיוק משרתת נבחרות כמונו. אם אלבניה, איסלנד, צפון אירלנד וצפון מקדוניה כבר עשו את זה בשנים האחרונות, אין באמת שום היגיון שאנחנו לא נעשה את זה. גם אחרון הפסימיסטים באוהדי ישראל יודע שבסוף זה עניין סטטיסטי ושאלה של זמן. בניקוי איי פארו, אנדורה, סן מרינו ודומותיהן, זה סיכוי של 50 אחוז.
הקמפיין הזה מעיד בעיקר על כך שהנבחרת עושה את מה שמצופה ממנה במקרה הטוב (של עלייה) וקצת פחות מזה במקרה הרע (אם לא נעלה). אם ננצח את שני המשחקים נגיע ל-18 נקודות (גם 16 עשויים להספיק), שזה יהיה הכי הרבה נקודות מאז קמפיין התיקו המפורסם של אברהם גרנט במוקדמות מונדיאל 2016, כשהשגנו 18 נקודות. אם מפלחים את זה, הרי שנקודה אחת מול שווייץ הוא משהו שיכולנו לחשוב עליו, גם ארבע נקודות על רומניה (ואני מקדים את המאוחר) הם יעד סביר וכמובן הכרחי לעלייה. ואם לא נעלה בכל זאת, נבכה על כך שאיבדנו 5 נקודות לקוסובו הבינונית.
אם יורדים לרזולוציה של הכדורגל, הרי שבקמפיין הזה היו רגעים מעטים של סיפוק והנאה. אפשר לציין לטובה את המחציות השניות שלנו מול רומניה בחוץ ושווייץ בהונגריה, את הדבקות במטרה והאמונה הגדולה שאין לזלזל בה שמקרינים השחקנים. ראוי להזכיר גם את השערים המאחורים בשני המשחקים מול בלארוס שלמעשה משאירים אותנו עם הראש מעל המים. מצד שני, פיגרנו בשישה משמונת המשחקים בקמפיין וגרוע מכך, כבשנו רק שמונה שערים, באחד מהקמפיינים הדלים ביותר מאז החזרה שלנו לאירופה. מה שמעיד שכנראה השפיץ של הנעל יכריע את גורלנו במשחק החשוב מול רומניה.
בסוף, למרות הקשיים והכדורגל הלא משכנע, הדור הזה יכול להבדיל את עצמו מדורות אחרים במובן: היכולת להתעלות במשחקים מכריעים. משהו שלא היה שמור בלקסיקון שלנו, בטח במדי נבחרת ישראל, משום שבקושי הגענו למשחקים כאלה. אפשר להזכיר את ה-1:1 הדרמטי של אנדי הרצוג באצטדיון ר"ג במוקדמות מונדיאל 2002, או את התיקו מול שווייץ בבאזל במוקדמות 2006, וכן את ההפסד בחצי גמר הפלייאוף לסקוטלנד בפנדלים לעליה ליורו 2020. ההבדל הוא שבשני המקרים הראשונים חסכו מאיתנו עליה לפלייאוף, במקרה השלישי עליה לגמר פלייאוף, כאשר הפעם המשחק מול רומניה באפשרות גבוהה יכול לתת לנו את הכרטיס הישיר ליורו.
במובן מסויים, המודל שאליו צריך להסתכל הוא על הנבחרת הצעירה. ביורו האחרון, החבורה של גיא לוזון עשתה כמעט מה שמצופה ממנה. התיקו מול גרמניה כמובן היה מפתיע, אך היה בו לא מעט מזל. ההפסד לאנגליה בשלב הבתים התקבל, ואז הגיע המשחק המכריע מול צ'כיה שם הצלחנו לגרד ניצחון מול יריבה שקולה יחסית. גם את גאורגיה הצנועה עברנו לא בדרך כדורגל נטו, אלא בפנדלים (ודניאל פרץ). וכך קרה שהעפלנו לחצי גמר יורו בניגוד לכל התחזיות, אבל רוב התוצאות שהשגנו בדרך לשם היו די הגיוניות.
אז הערב (21:45, 5SPORT) מול רומניה, עם כל ההתרגשות מהמעמד וכמובן המחשבה על החיילים והחטופים בעזה, הנבחרת באמת יכולה לעשות את זה וקצת לשמח. זה כנראה לא יהיה יפה ולפרקים לא ממש נעים, אבל זה בהחלט אפשרי. נכון, אי אפשר להגיד שזו הזדמנות חד פעמית, שכן היא תגיע בעוד מספר חודשים בפלייאוף ובטורנירים הבאים. אך הגיע הזמן שדור השחקנים הנוכחי ישיג תוצאה בשטח ויתעלה במאני טיים, פעם אחת בדור. ניצחון כזה יכול לשנות תודעה, לספר סיפור חדש ולמחוק את שרשרת הכשלונות שרובצת עלינו כבר עשרות שנים. שש נקודות, לא ביקשנו יותר.
