תיקו בבית מול ישראל. זה כל מה שצרפת היתה צריכה כדי להבטיח מקום בגביע העולמי ב-1994. זה הסתיים באחת ההפתעות הגדולות ביותר בתולדות הכדורגל העולמי, ואולי הניצחון הזכור ביותר של נבחרת ישראלית - גם בגלל התוצאה, גם בגלל היריבה, וגם בגלל השידור של מאיר איינשטיין. בדיוק היום (שישי) לפני 30 שנה גברה הנבחרת 2:3 על צרפת, משחק שאולי מעלה חיוך קטן לכל ישראלי, גם באחד הרגעים הקשים ביותר בתולדות המדינה.
בישראל לא ישכחו את המשחק הזה לעולם, וגם בצרפת הוא נצרב בזיכרון הקולקטיבי, אבל גם בצפון אירלנד יש מי שזוכר אותו עד היום. אלן סנודי, אחד השופטים הבכירים של פיפ"א, שניהל משחקים בשני גביעי עולם, לקח חלק בניצחון הישראלי הענק, ולמרות שניהל מאות משחקים בעלי חשיבות, את מה שקרה בפארק דה פראנס ב-13.10.1993, הוא לא ישכח.
"שפטתי הרבה משחקים בקריירה שלי, וכמובן שאתה זוכר משחקים מסויימים יותר מאחרים. אני בהחלט זוכר את המשחק הזה", הוא אומר בראיון לערוץ הספורט, "ידענו בתחילת המשחק שצרפת צריכה נקודה אחת כדי להעפיל. כולם ציפו שצרפת תיקח לפחות נקודה אחת מישראל ותשייט. ישראל כבשה את השער הראשון, צרפת הפכה ואז ישראל השוותה. לצרפת עדיין היתה את הנקודה שהיא היתה צריכה. האצטדיון היה מלא וכולם כבר חגגו את הנקודה ואת העלייה עד שישראל כבשה את השער המאוחר ואני זוכר שהאצטדיון, שהיה רועש מאוד, הפך לשקט. את זה אני זוכר טוב מאוד".
סנודי המשיך לשחזר: "אני גם זוכר את המשחק הזה ספציפית בגלל המשמעות של התוצאה. כשאני פוגש את עמיתיי מישראל, אם אני מגיע לסמינרים או אם הם מגיעים לצפון אירלנד, הם תמיד מראים לי את הקליפ עם השדר שמאבד את הקול. הם יודעים שאני הייתי השופט וזה מחזיר אותי למשחק. לא זוכרים כל משחק, אבל אם משהו מיוחד קורה, זה תמיד זיכרון".
"הגעתי למשחק הזה כמו לכל משחק אחר. כל משחק חשוב מסיבה זו או אחרת", ממשיך סנודי, "עבורי זה היה משחק חשוב. האצטדיון היה מלא, היתה הרבה תשומת לב. הרבה שחקנים ברמה גבוהה, במיוחד בנבחרת צרפת. ז'ינולה, קנטונה, דסאיי, דשאן, בלאן... מבחינת השיפוט, התייחסנו למשחק בצורה מקצועית. רצינו לעבור את המשחק בלי טעויות גדולות, מבלי שידברו יותר מדי על השיפוט. תמיד נחמד לשרוק את השריקה האחרונה ואי אפשר להצביע עליך שאתה אשם בזה או במשהו אחר. בסיום רק היה הלם מוחלט. אני זוכר רק את רוזנטל לוקח הכדור ורץ ללא הפסקה. אני אפילו לא זוכר מי השחקן שהבקיע את השער...".
איך נראו הרגעים בסיום?
"אני זוכר את מהסיום בעיקר את החגיגות בספסל הישראלי. הם היו אמוציונליים אחרי ניצחון כ"כ בלתי צפוי. זה היה אנושי, ומהצד שלנו הבנו את זה. צרפת ידעה שיש לה עוד משחק מול בולגריה. הם היו מאוכזבים, אבל אנחנו לא עשינו שום דבר שהשפיע על המשחק. הם היו יכולים רק להסתכל על עצמם".
שבוע לאחר אותו משחק בפארק דה פראנס, סנודי פגש שוב את ז'אן פייר פאפן במשחק אחר. החיוך של החלוץ הצרפתי גרם לו להבין מה הוא חושב עליו: "אנחנו לא מדברים הרבה עם השחקנים לפני או אחרי המשחק, אנחנו משתדלים לא להתקרב יותר מדי. אני זוכר ששבוע לאחר מכן שפטתי משחק של גביע אופ"א בבורדו וז'אן פייר פאפן שיחק בבורדו. כשהלכנו לחדר ההלבשה של השחקנים כדי לבדוק את הציוד, הוא הסתכל עליי וחייך ואני הסתכלתי עליו וחייכתי בחזרה. כאילו הוא אומר 'לא אתה שוב'. זה היה אסון לצרפת".
אבל החיוך המר לא היה שמור רק לפאפן. סנודן גם זוכר מפגש עם מאמן הנבחרת דאז, ז'ראר הוייה: "פגשתי אותו כמה פעמים לאחר מכן. הוא הגיע לבלפסט כשהוא היה בליברפול ופגשתי אותו בעוד כמה משחקים. דיברנו על המשחק הזה כמה פעמים והוא תמיד אמר לי 'בבקשה אל תזכיר לי את המשחק הזה. זה לא משהו שאני רוצה שתזכיר לי', בחיוך".
