המשחק מול סקוטלנד שיקף בצורה הכי מדויקת את הכדורגל הישראלי. או לפחות את מה שנוהגים ואוהבים לומר עליו: רכבת הרים בין ציפיות לאכזבות, תקווה לייאוש, מלחמה ושלום.
זה התחיל מצוין עבור הלבנים, אך שינה כיוון ככל שהדקות חלפו. משדה מוקשים, הפך מרכז השדה שלנו לשדה חיטה וכל מי שרצה יכול היה לטייל בו בהנאה. נאתכו ופרץ נדבקו לבלמים, שהלכו אף הם לאחור ונדבקו למרציאנו. מה אגיד לכם, מזל שגם הוא לא הלך אחורה, אחרת היה מגיע ליציע של השרופים הסקוטים.
באותן דקות הפערים בין ההגנה להתקפה הפכו גדולים מאוד, מה שאיפשר למקומיים להשתלט על המשחק לחלוטין ועקר לנו לגמרי את הנעת הכדור לחלק הקדמי. שלא לדבר על לסכן את היריבה, שעד אותו רגע היתה בסוג של הלם קרב מהתוצאה.
בקיצור, לכולם היה ברור שצריך שינוי, שחייבים להכניס שחקן למרכז השדה לפני שיהיה מאוחר. כזה שילחץ גבוה את הסקוטים, יחלץ כדורים וייתן פס ראשון טוב לחלק הקדמי. היה גם ברור שההתקפה שלנו לא עושה מספיק לחץ על מוליכי הכדור הסקוטים ומאפשרת לחלק האחורי שלהם לשחק גבוה וללחוץ.
זה זעק לשמיים, אבל משום מה חילוף בדקה ה-30 זה לא פוליטקלי קורקט ולאף מאמן אין את האומץ ללכת נגד הזרם. בקיצור, נשאר לנו רק להתפלל לשמוע את השריקה ולקוות שהשינוי יתבצע בהפסקה. אז התפללנו, אבל עד עכשיו אני לא סגור אם אלוהים שמע או לא. כלומר הוא שמע, אבל רק חלק מהתפילה.
בדקה ה-45, רגע אחרי ההכשלה של נאתכו שהסתיימה בפנדל מוחמץ, ורגע לפני השריקה הגואלת למחצית, קיבל מונס דאבור פס מתנה מהבלמים הסקוטים. במקום לרוץ עד השער, להוריד אותנו למחצית עם יתרון של שני שערים ולהוריד לסקוטים את האוויר, הכדור ברח לו. "מצוין", חשבתי. לא שילמנו מחיר יקר ואלוקים סימן לווילי בדיוק את מי צריך להחליף. הוא גם נתן לו את כל הסיבות לצאת מהחילוף הזה בסדר - האחד קיבל צהוב והשני מתח את השריר. בשורה התחתונה הוא לא ניצל את העזרה ועלה לחצי השני עם אותו הרכב בדיוק.
באותם ברגעים ישראל לא היתה צריכה לחשוב על השלישי, אלא רק על לשנות את המומנטום, להוציא את הרוח מהמפרשים של הסקוטים ולהחזיר אלינו את השליטה במשחק. מבחינתי, לא היו מתאימים יותר למשימה מדן גלזר ושון וייסמן, על חשבונם של נאתכו ודאבור. בסופו של דבר זה קרה, אז מה אם זה קרה עשר דקות מאוחר מדי. שטויות, זה בקטנה. הוא פשוט היה צריך סימן יותר ברור, אז הסקוטים סיפקו לו אותו.
אני אולי קצת ציני, אבל החילוף המאוחר של ווילי הוא הקו הדק בין הצלחה לכישלון, בין כמעט לניצחון. ההתמהמהות שלו עלתה לנו ביוקר. נכון, היה עוד זמן כדי לצאת מסקוטלנד עם כל הקופה, או לפחות לשמור על הנקודה, אבל המשימה הפכה הרבה יותר קשה. במיוחד בגלל שמאותה דקה היינו צריכים להתמודד עם דברים הרבה יותר קשים ועמוקים מהיריבה על הדשא. היינו צריכים להתמודד עם עצמנו. עם כל הטראומות שאנחנו סוחבים עשרות שנים.
בדקה ה-80, הלחץ של הסקוטים כבר דעך מזמן (מהרגע בו נאתכו ודאבור יצאו), והם התקשו להגיע למצבים. יתרה מכך, בדקות האלה דווקא ישראל החזיקה בכדור לא רע וניסתה להניע אותו קדימה. ועדיין, הכתובת היתה על הקיר. ההתבטלות, חוסר הביטחון, האמון והאמונה, הם אלה שמכשילים אותנו לפני שריקת הפתיחה.
ואז זה קרה. קרן סתמית בדקה ה-93 הנחיתה את האסון. הרשת הישראלית זזה, הדקירה בבטן הורגשה וכולם בסלון אמרו יחד בתיאום מושלם: "אמרנו לך". אני? למרות ההפסד הכי סטראוטיפי, עוד ניסיתי להסביר שבנבחרת הזו יש רוח אחרת. שהיא מאוד מעניינת, ויעידו הפרפרים שהיו לי אתמול בבטן. שיש בה ווינריות שלא היתה כאן שנים ארוכות יחד עם לא מעט כישרון. שאם לא החילוף המאוחר של ווילי, זה היה נגמר אחרת.
באמת שניסיתי. עד שלמחרת בבוקר קראתי ש"בנבחרת ביקרו את החלפתם של נאתכו ומואנס דאבור בדקה ה-60. 'זה נראה כמו חילופים מהבית. אפשר היה לחכות עם זה'". קראתי ולא האמנתי. אם זה מה שיש לאנשי ההתאחדות לומר, כנראה שאני לא מבין שום דבר והכל כאן מקולקל.
